השופט א' גרוניס:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ש' גדות), בגדרו נפסקו לחובת המערערת פיצויים בגין הפרתו של הסכם שכרתה.
2. אלו הן העובדות הצריכות לענייננו: המערערת הינה חברה קבלנית אשר הקימה בעיר לוד פרוייקט בנייה בשם "גני אביב", הכולל מרכז מסחרי ובתי מגורים. ביום 28.9.96 נחתם בין המערערת לבין סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ (להלן - סופרגז) הסכם, לפיו תתקין האחרונה מערכות גז ב-1,111 דירות בפרוייקט האמור (להלן - ההסכם). סעיף 11 לאותו הסכם קובע, כי האמור בסעיפים 6-3 להסכם יחול לגבי המשיבה, שהינה סוכנות המספקת מוצרים ושירותים בשמה של סופרגז, ויבוצע על ידה. סעיפים אלה עוסקים בחיוביה השונים של סופרגז לפי ההסכם. בפועל, התירה המערערת למשיבה להתקין מערכות גז ב-496 דירות בלבד מתוך סך הדירות עליהן סוכם, בעוד שההתקנה ביתרת הדירות בוצעה על ידי חברת פזגז 1993 בע"מ (להלן - פזגז). בשנת 1999 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה כספית נגד המערערת, בה עתרה לפיצויים בשל הפרתה הנטענת את ההסכם. התביעה הופנתה אף נגד פזגז, בעילה של גרם הפרת חוזה. המשיבה גרסה, כי היא זכאית להגיש את התובענה האמורה היות שסופרגז המחתה אליה את כל זכויותיה מכוח ההסכם. לפי הטענה, זכויות אלו הוקנו למשיבה מבלי שסופרגז הוציאה אותן מידיה, כלומר, נפקות ההמחאה היא כי הזכויות מכוח ההסכם הינן של סופרגז ושל המשיבה ביחד ולחוד. בהסכמת בעלי הדין החליט בית המשפט לפצל את הדיון בתובענה לשני שלבים, כך שבשלב הראשון תידון השאלה האם קיימת עילת תביעה נגד שתי הנתבעות, ובשלב השני, אם יהיה בו צורך, ייקבע גובה הנזק.
3. ביום 15.4.02 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בסוגיית עילת התביעה. בית המשפט החליט לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לפזגז. באשר למערערת נקבע, לעומת זאת, כי זו הפרה את ההסכם וכי יש למשיבה עילת תביעה נגדה. די בכך שנזכיר את אחת השאלות שנדונו באותה החלטה, הנמצאת בלב המחלוקת בערעור זה. המדובר בטענה שהעלתה המערערת בפני בית המשפט המחוזי, לפיה התובענה אינה מגלה עילה כלפיה משום שזכויותיה של סופרגז מכוח ההסכם, שהמשיבה לא הייתה לו צד, כלל לא הומחו אל האחרונה. בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו כי הגרסה שהובאה בתצהירו ובעדותו של מנכ"ל המשיבה, לפיה הומחו הזכויות כאמור, לא נסתרה. בין היתר, התבסס בית המשפט על תוכנו של מסמך מיום 16.10.96 שנחתם על ידי המשיבה, בגדרו קיבלה על עצמה את כל התחייבויותיה של סופרגז הכלולות בהסכם. בית המשפט הוסיף, כי אין רבותא להיעדרם של מסמכים בכתב שיצאו מתחת ידיה של סופרגז אשר מעידים על המחאת הזכויות, מאחר שראייה כוללת של מהות היחסים בין הצדדים תומכת במסקנתו האמורה. כן נאמר בהחלטה, כי סופרגז רשאית הייתה להמחות את זכויותיה לפי ההסכם ללא צורך בהסכמת המערערת, בהתאם להוראת סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק המחאת חיובים), משלא הוכח כי הצדדים התנו על העיקרון הקבוע בסעיף זה. טענת המערערת לפיה הדין אינו מכיר בהמחאת זכות מהסוג לו טוענת המשיבה, בגדרו נותרת הזכות בידי הממחה ביחד עם הנמחה, נדחתה על ידי בית המשפט. ההחלטה כללה דיון בסוגיות נוספות אשר לאור התוצאה אליה הגעתי, כמפורט להלן, אינני נדרש אליהן. ביום 4.5.04 ניתן פסק הדין בתובענה, בו נקבעו הסכומים שעל המערערת לשלם למשיבה בשל הפרת ההסכם. מכאן הערעור שבפנינו, המתייחס הן לפסק הדין והן להחלטת הביניים הנדונה אשר נבלעה בתוכו.
4. השגתה העיקרית של המערערת על פסק הדין מופנית כלפי הקביעה, כי זכויותיה של סופרגז מכוח ההסכם הומחו כדין למשיבה. לדבריה, לא הובאה בפני בית משפט קמא כל ראיה המוכיחה את המחאת הזכויות, בין על דרך הצגת מסמך בנדון החתום על ידי סופרגז ובין על דרך השמעת עדות מטעם מי מאנשיה. המערערת גורסת, כי המסמך מטעם המשיבה עליו הסתמך בית המשפט בהחלטתו אינו מעיד אלא על העברת החבות לפי ההסכם לידיה, וכי לא משתמעת מכך גם המחאה של הזכויות מכוחו. טענה נוספת שבפי המערערת הינה, כי הדין אינו מכיר בהמחאת זכות מהסוג לו טוענת המשיבה, היות שבעקבותיה חשוף החייב לתביעה כפולה הן מהממחה והן מהנמחה ביחס לאותן הזכויות שהומחו. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. היא מוסיפה, כי הזכויות הומחו לה כבר במסגרת ההסכם עצמו, כפי שמעיד סעיף 11 הנזכר אשר מחיל לגביה את חיוביה של סופרגז. תימוכין לטענה זו מוצאת המשיבה בכך שסעיף 6 להסכם, אשר האחריות לביצועו נמסרה לה בגדר סעיף 11, עוסק בתשלום למערערת עבור כל זכויותיה של סופרגז. מן השילוב בין שני הסעיפים עולה, לשיטתה של המשיבה, כי כל הזכויות שיש לסופרגז לפי ההסכם, לרבות הזכות לגבות כסף מן הדיירים בפרוייקט שבקשר אליה הוגשה התביעה, חלות גם עליה.
5. דעתי היא כי הדין עם המערערת. המערערת הצביעה על מספר גורמים המטילים ספק ניכר בנכונותה של הקביעה, כי הזכויות לפי ההסכם הומחו אל המשיבה. אכן, המחאת זכות אינה חייבת להיות בכתב ויכול שתיעשה בעל פה או בהתנהגות (ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פאר, פ"ד מה(4) 870, 874). ברם, לא ניתן שלא לייחס משקל נכבד לעובדה שלא הוצג כל מסמך בחתימת סופרגז בדבר המחאת הזכויות, ולמעלה מכך, לעובדה שלא הובא לעדות מי מעובדיה או מנהליה של סופרגז היכול לאשר כי אמנם הומחו הזכויות כנטען. צודקת המערערת בטענתה, כי המסמך הנזכר מיום 16.10.96, עליו חתומה המשיבה בלבד, אינו מבסס את טענת המחאת הזכויות. מסמך זה, כאמור, דן בביצוע ההתחייבויות שנטלה על עצמה סופרגז על ידי המשיבה, הא ותו לא. המחאת חיובים חוזיים והמחאת זכויות חוזיות הינן שתי פעולות משפטיות נבדלות, אשר כל אחת מהן יכולה להיעשות בלא תלות באחרת. אמנם, הנחת המחוקק היא כי המחאת זכות הינה בעייתית פחות מאשר המחאת חיוב, מבחינת ההשפעה על עניינו של הצד הנגדי לחוזה כלפיו מופנים הזכות או החיוב שהומחו, ומשום כך נדרשת הסכמתו רק לשם ביצוע המחאה מן הסוג השני (ראו, סעיף 1 לעומת סעיף 6 לחוק המחאת חיובים). ואולם, אין נובע מכך שהמחאת חיוביו של צד לחוזה, בהסכמת הצד השני, גוררת אחריה באופן אוטומטי גם את המחאת זכויותיו, בהעדר פעולה נפרדת לביצועה של אותה המחאה. מאותו הטעם, אינני מקבל אף את הטענה, כי ההסכם עצמו המחה את זכויות סופרגז למשיבה. סעיפי ההסכם שהוחלו לגבי המשיבה בגדרו של סעיף 11 הנזכר הינם אלו אשר מגדירים את התחייבויות סופרגז כלפי המערערת, והם אינם דנים בחיוביה של המערערת כלפי סופרגז. לעניין זה אין נפקות לכך שסעיף 6 להסכם, המסדיר את תנאי התשלום למערערת, קובע כי התמורה היא עבור כל זכויותיה של סופרגז, כיוון שסעיף זה, כאמור, מטיל על סופרגז חיוב ולא מקנה לה זכות. זאת ועוד, דווקא העובדה שההסכם נוקב מפורשות בשמה של המשיבה ומחיל עליה חלק מסעיפיו שוללת את הסברה, כי מנסחיו נתכוונו לעשותה צד לכל הזכויות והחיובים הכלולים בו.
6. גרסתה של המשיבה אף אינה מתיישבת עם העובדה שביום 3.4.97, לאחר המועד בו הומחו הזכויות לפי הנטען, שלחה סופרגז מכתבי התראה למערערת ולפזגז בגין הפרתו הנטענת של ההסכם. המשיבה מנסה להסביר סתירה זו בכך שהזכויות הועברו אליה אך בה בעת נותרו גם בידי סופרגז, כך ששתיהן מחזיקות בהן ביחד ולחוד. עשויה הייתה להתעורר השאלה האם קיימת לפי הדין המחאה מסוג זה. באופן עקרוני, לאחר המחאתה של זכות, מעצם טיבה של ההמחאה, חדל הממחה להיות נושהו של החייב (ראו, ש' לרנר המחאת חיובים (תשס"ב) 312-311). משמעותה של המחאת זכות שבעקבותיה נותר הממחה בעל הזכות הינה העמדת החייב אל מול נושה שני, נוסף על זה שכלפיו התחייב מלכתחילה. מצב דברים זה מציב מספר בעיות לא פשוטות, למשל, בדבר אופן חישוב הפיצויים במקרה של הפרת החוזה, ואף עלול לגרום לחייב לחוסר ודאות בעניין מיהות הנושה שכלפיו הוא נדרש לקיים את חיוביו. ספק רב אם תוצאה זו עומדת בתנאיו של סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, לפיו המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה. מאחר שדי בגורמים שנמנו לעיל על מנת להביא לקבלת הערעור, אין צורך להכריע בסוגיה זו.
7. אשר על כן, אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל ותביעתה של המשיבה תידחה. המשיבה תישא באגרת הערעור וכן בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 40,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.
ניתן היום, כא' באדר א' תשס"ה (2.3.05).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.