פסק-דין בתיק ע"א 5509/09

השופטת א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) מיום 17.5.2009, בו נקבעו היקפו, מיקומו וגבולותיו של שטח מקרקעין אשר הוקנה למערערים בשנת 1964 על-ידי סבם המנוח.

העובדות הצריכות לעניין

1.       ההליך שלפנינו נסוב על פרשנותו של מסמך שכותרתו "הצהרת-ויתור", אשר נערך על-ידי מ' ח' תים מ' (להלן: הסב המנוח) ביום 10.8.1964, ובו הקנה הסב המנוח שטח מקרקעין שבבעלותו (להלן: השטח) לארבעה מנכדיו שהתייתמו מאביהם - ע' א' מ' ח' מ', שהיה אחד מחמשת ילדיו של הסב המנוח (להלן: הצהרת הוויתור). מפאת חשיבותה לצורך ההכרעה בערעור, נביא את נוסחה של הצהרת הוויתור במלואה כבר בפתח הדברים וזו לשונה:

"אני הח"מ מ' ח' תיים מ', בעל תעודת זהות [...] מכפר ט' מצהיר כדלקמן:

1. אני סבם של הקטינים ע', ע'ח', ח' ו' בני המנוח ע' מ' ח' מ', והם נכדי.

2. אני הבעלים הבלעדי והיחידי של הנדל"ן הידוע בשם '****' אשר בכפר ט' בגושים ***, ***, בשטח של כ-50 דונם והמחזיק בהם בפועל (להלן השטח).

3. גבולות השטח הם כדלקמן:

מצפון: קנינו של מ.ר וע' ח' ג'אבר.

מדרום: קנינו של ס.א (האבן הגדולה).

ממערב: קנינם של יורשי ח' מרעי וס.א.

וממזרח: קניני אני.

4. הנני מצהיר בזה שאני מוותר לטובתם של נכדי הנ"ל דהיינו ע', ע'ח', ח' ו' בני המנוח ע' מ' ח' מ' על כל זכויותי בשטח בחלקים שווים.

5. ויתורי זה נעשה ללא כל תמורה ומרצוני הטוב והחפשי.

6. ויתורי זה הנו החלטי וסופי ואין לי זכות לחזור ממנו יחייב אותי בחיי ואת יורשי אחרי.

7. זהו שמי וזו חתימתי והצהרתי דלעיל אמת וסופית. ולראיה באתי על החתום [...]"

להצהרת הוויתור לא צורפו מפות או תרשימים לצורך הגדרתו של השטח שהוקנה למערערים אך לצד סעיפים 3 ו-4 נרשמו תוספות בכתב יד בעברית ובערבית, שאושרו על-ידי הסב המנוח בטביעת אצבעו. בסעיף 3, סמוך להגדרת גבולו המזרחי של "השטח", נכתבה הערה בערבית שהתעתיק העברי שלה הוא "(רסם, אלכפה אלע'רביה, אלרסם אלשרקי) ג'נובא אלכאברה ואלשקיף" (להלן: התוספת בערבית). בהמשך לסעיף 4 נרשמה תוספת בעברית "חוץ מהמערה שבשטח אשר תשאר לכל יורשי לרבות בני א' מ' תיים מ'" (להלן: התוספת בעברית). על פירושן של הצהרת הוויתור ושל התוספות שהוספו לה בכל הקשור להגדרת גבולותיו של השטח שהוקנה למערערים נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים, אך תחילה נשוב לתיאור השתלשלות העניינים.

2.       הסב המנוח, שהלך לעולמו בשנת 1985, היה בעליהן של קרקעות רבות באזור ט'. הוא הביא לעולם שלושה בנים ושתי בנות (ע' א', א', י', פ' וא') והמערערים 1 ו-2, הם בניו של ע' א' ונמנים עם ארבעת הנכדים המוזכרים בהצהרת הוויתור (ח' ו-ו'). המערערות 3 ו-4 הן יורשותיהן על-פי דין של שני הנכדים האחרים המוזכרים בהצהרת הוויתור (ע' ו-ע'ח'), שהלכו בינתיים לעולמם, ואילו המשיבים 14-1 (להלן יחד: המשיבים) הם עזבונו ויורשיו על-פי דין של א', אחד מבניו של הסב המנוח. בשנת 1999 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעליה של קרקע בשטח של 50,000 מ"ר, המהווה חלק ממקרקעין בשטח כולל של 83,012 מ"ר המצויים ב"ואדי אלמע'ארה" שבט' והידועים כחלקה 1 בגוש *** (ששטחה 48,390 מ"ר; להלן: חלקה 1) וחלקה 49 בגוש *** (ששטחה 34,622 מ"ר; להלן: חלקה 49) (שתי החלקות הצמודות יכונו להלן יחד: המקרקעין). המערערים הסתמכו בתביעתם על האמור בהצהרת הוויתור שערך הסב המנוח, אשר לטענתם נמסרה על-ידו לביתו פ', נשמרה אצלה לאורך השנים והובאה לידיעתם רק לאחר שנתגלתה על-ידה באקראי בשנת 1996. את תביעתם הגישו המערערים כנגד יתר צאצאיו של הסב המנוח וכמו כן צורפו לתובענה שני נתבעים נוספים: המשיב 15, הטוען לזכויות במקרקעין אותן רכש לדבריו מא' המנוח, ורשם המקרקעין בנתניה שהבהיר כי יכבד כל החלטה שתינתן בהקשר זה.

3.       בפסק דינו מיום 21.8.2006 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה בקובעו כי המערערים זכאים להירשם כבעליהם של 50,000 מ"ר מתוך המקרקעין לפי החלוקה הבאה: 17,311/34,622 חלקים מתוך חלקה 49 ו-32,689/48,390 חלקים מתוך חלקה 1 הדרומית לה. בית המשפט קיבל את גרסת המערערים וקבע כי הצהרת הוויתור מהווה "תעודה נושנה" על-פי סעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אשר נחתמה על-ידי הסב המנוח בפני עורך הדין י' ח.י בנוכחות שני עדים נוספים. עוד קבע בית המשפט כי הצהרת הוויתור הינה בעלת תוקף משפטי מחייב בהתאם לדיני המקרקעין שהיו בתוקף במועד עריכתה וזאת אף שהקניית הזכויות מכוחה לא הסתיימה ברישום זכויותיהם של המערערים בלשכת רישום המקרקעין. בית המשפט הוסיף וקבע כי על פני הדברים הצהרת הוויתור אינה עומדת בסתירה לשני הסכמי מתנה שערך הסב המנוח בשנים 1976 ו-1980, אשר אף הם לא הסתיימו ברישום, בהם העביר הסב המנוח על-פי הנטען חלקים מחלקה 1 לשתי בנותיו - פ' וא'. בית המשפט הדגיש כי נוכח היקף השטח שלפי הנטען העביר הסב המנוח לבנותיו באותם הסכמי מתנה (6,132 מ"ר לפ' ו-4,000 מ"ר לא') ונוכח היקפה הכולל של חלקה 1 (48,390 מ"ר), שתי ההעברות הנ"ל והצהרת הוויתור יכולות "לדור בכפיפה אחת" והן אינן סותרות זו את זו. כמו כן קבע בית המשפט כי תוקפה המשפטי המחייב של הצהרת הוויתור יפה גם אל מול מסמך ייפוי כוח משנת 1982 שהציגו המשיבים, לפיו על פי טענתם העביר הסב המנוח לבנו א' את כל זכויותיו בחלקה 1 ובחלקה 49 (להלן: ייפוי הכוח). בהקשר זה קבע בית המשפט כי העברת הזכויות הנטענת על-פי ייפוי הכוח מהסב המנוח למשיבים לא הסתיימה ברישום; כי הצהרת הוויתור קדמה לייפוי הכוח בזמן; וכי א' ויורשיו היו מודעים לכך שהסב המנוח, שהיה בן למעלה מתשעים בעת שהוחתם על ייפוי הכוח, העביר בעבר לנכדיו ולבנותיו חלק מזכויותיו במקרקעין והתנהלותם זו של המשיבים נגועה בחוסר תום-לב. לבסוף ציין בית המשפט כי אין צורך להכריע במסגרת התובענה בשאלת הבעלות של המשיב 15 במקרקעין שכן אף אם אכן רכש מאבראהים, כפי טענתו, שטח של 10,000 מ"ר הרי שניתן יהיה לייחד לו חלק זה במקרקעין מבלי שהדבר יגרע מזכויותיהם של המערערים או של פ' וא'. בית המשפט הורה, אפוא, על מחיקת התובענה בכל הנוגע למשיב 15, לבנות פ' וא', וליורשיו של הבן י' אשר להם אין כל זיקה למקרקעין. לעומת זאת קיבל בית המשפט את התובענה ככל שהיא נוגעת למשיבים וחייבם לשלם למערערים שכר טרחת עורך-דין בסך של 30,000 ש"ח (להלן: פסק הדין הראשון).