השופט א' ריבלין:
1. שני ערעורים בפנינו, ושניהם מגוללים סיפורים אנושיים מצערים, בהם כרוכה שאלה משפטית דומה: האם התלקחות, בתוך רכב חונה, של המושבים ושל רכיבים נוספים בתא הנהג, המתרחשת עקב משחק, של ילד היושב ברכב, במצית, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים).
פסק-דיננו יתייחס, אפוא, לשני הערעורים גם יחד.
העובדות, ההליכים והטענות
ע"א 5408/03
2. עבד אבו קטיפאן, המערער בע"א 5408/03 (להלן: עבד), היה כבן שלוש שנים, כאשר נכנס עם ילד אחר, הגדול ממנו בשנה, לתא הנהג של רכב השייך למשיב 1. הרכב חנה, באותה שעה, בחצר הסמוכה למקום מגוריו של עבד. החנה אותו שם עובד של המשיב 1, המתגורר במקום. העובד יצא מן הרכב לביקור אצל אחד השכנים, והתכוון לנסוע בו לאחר מכן למקום אחר. בחלוף כרבע שעה, ארעה התלקחות בתא הנהג. התוצאות היו קשות: הילד האחר נספה, ועבד נכווה קשות. הוא נותר נכה, לצמיתות, בשיעור של 100%.
בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) סקר את העדויות ואת הראיות שבאו בפניו, ובכלל זה דברים שנשמעו מפי מעורבים באירוע ומפי גורמים מקצועיים. בית המשפט אימץ את עדותו של חוקר השרפות, איש מכבי האש, וקבע כי לאחר קרות התאונה נמצא מונח על רצפת תא הנהג של הרכב מצית. מוקד ההתלקחות, כך התברר מן הממצאים, היה במושב הקדמי הימני של הרכב - זה נשרף כליל. מסקנתו של בית המשפט קמא היתה, כי השריפה פרצה בשל שאחד הילדים שיחק במצית, ומשהאש אחזה בבגדי הילדים ובריפוד המושב. הודגש, כי הדלק, השמן ומערכת ההצתה של הרכב לא היו מעורבים בשריפה, וכי לא ארע קצר חשמלי ברכב.
3. במישור המשפטי, כך הקדים וקבע בית המשפט המחוזי, לא נתקיימו במקרה זה יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים, הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. לעניין זה נפסק כי "במקרה דנן בו שהייתם של הילדים ברכב לא נלוותה לנסיעה בו או לשימוש אחר בו הכלול בהגדרה שבחוק, השימוש שהם עשו ברכב, ישיבתם בו בעת שחנה בחצר, אינה נכללת בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי', כאמור בחוק". מכל מקום, כך נפסק, השימוש ברכב לא היה "למטרות תחבורה", כנדרש על-פי ההגדרה הבסיסית. הרכב עמד במקומו ללא תזוזה, בחצר הבית, "במקום בו חניית הרכב אינה אסורה". "לא נראה" - קבע בית המשפט המחוזי - "כי ניתן לייחס לילדים בגיל זה רצון, יכולת, החלטה או קביעת מטרה לעשות שימוש תחבורתי ברכב". הילדים, כך נקבע, שהו ברכב לצורך משחק, ולא על-מנת לנסוע בו, וגם נהג הרכב לא עמד להסיעם ליעד כלשהו.
מששלל בית המשפט המחוזי את קיומה של תאונת דרכים כמשמעותה בהגדרה הבסיסית, נפנה לבדוק את תחולתה של החזקה המרבה, הנוגעת להתלקחות הרכב או התפוצצותו. אלא שגם זו אינה מתקיימת כאן - כך סבר בית המשפט קמא. הטעם לכך הוא, כי מושבי הרכב, העשויים אמנם חומר הניתן להישרף, אינם יוצרים כשלעצמם סכנת התלקחות ואינם באים בגדר "רכיב של הרכב או... חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו" - כלשון החזקה המרבה. שהרי, כך הטעים בית המשפט, גם כשהמושב נשרף או מוצא מן הרכב, נשמר עדיין כושר נסיעתו של כלי הרכב.
כך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק-דינו:
"בעת התאונה לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. נגרמה שרפה בתא הנהג של הרכב. מוקד השריפה היה במושב הימני של הרכב שמשענתו נשרפה כליל. הדבר קרה בעת שהילדים שהו בתוך הרכב. האפשרות הסבירה יותר בענייננו (מעבר לשיעור של 50 אחוזים) היא כי האש פרצה בשל משחק של הילדים במצית הסיגריות שהיה מונח בתא הנהג בעת שהם שהו בתוכו. אין לומר כי השריפה נגרמה או הועצמה במקרה דנן בשל רכיב או חלק החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב אף שרכיב או חלק של הרכב, היינו המושב והחומר ממנו המושב עשוי, הוא זה שהתלקח מלהבת המצית".
אשר על כן, נדחתה התביעה.
רע"א 8225/03
4. נבאל מחמוד חטי'ב, המשיבה 1 ברע"א 8225/03 (להלן: נבאל), היתה כבת שנתיים, עת נכנסה, יחד עם אחיה בן החמש, לשחק בתוך הרכב המשפחתי, שהחנתה אמה כמה דקות קודם לכן, בסמוך לבית. זמן קצר לאחר שירדו שני הילדים מביתם לרכב, חזר האח אל הבית, ואילו נבאל נותרה לבדה ברכב. כעבור מספר דקות, הבחינה קרובת משפחה כי המכונית עולה באש. נבאל חולצה מן הרכב, כשהיא במצב אנוש.
בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) דן בתביעה, שהגישו המשיבים, לפי חוק הפיצויים. גם בזו הפעם, נקבע כי השריפה פרצה בשל משחק של הילדים במצית, שנמצאה לאחר השריפה על רצפת הרכב. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי מוקד השריפה היה באזור המושב הימני הקדמי, כי לא נמצאו סימנים של כשל חשמלי, וכי לפי העדויות שנשמעו בפניו, לא היה זה מצת-הסיגריות של הרכב עצמו אשר גרם לפרוץ הדליקה.
5. גם כאן סבר בית המשפט המחוזי, כי המשחק של הילדים ברכב החונה אינו בא בגדרי ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים", וזאת, גם אם מקבלים (כפי שבית המשפט אכן היה נכון לקבל) את גרסת הוריה של נבאל, לפיה הולבשו הילדים על-ידי האם ואז ירדו לשחק ברכב, בעוד ההורים מכינים עצמם ליציאה לחתונה. בית המשפט קבע, לעניין זה, כי הרכב שימש כזירת האירוע - הא ותו לא. "גם אם התכוונו ההורים בזמן כלשהו לנסוע לחתונה" - כך הבהיר בית המשפט קמא - "אין בכוונה עתידית זו משום 'שימוש ברכב' ואין לראות את התאונה, כנכללת בהגדרה הבסיסית".
בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן שמא מתקיימת החזקה המרבה שעניינה התלקחות הרכב או התפוצצותו. הפעם פסק בית המשפט לטובת התובעת נבאל. בית המשפט המחוזי סבר, כי את החזקה המרבה ניתן לפרש ככוללת שתי אפשרויות חלופיות: האחת, התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, והאחרת, התלקחות של הרכב בשל גורם חיצוני. במקרה שבפנינו, כך הוסיף בית המשפט וקבע, התלקחות הרכב ארעה על-ידי גורם שמקורו מחוץ לרכב, ועל כן - חלה החזקה המרבה. אולם גם לפי הפרשנות האחרת, שאינה רואה בשני יסודות אלה שבהגדרת החזקה המרבה כחלופיים, מתקיימת חזקה זו במקרה שבפנינו - כך לדעת בית המשפט קמא. בית המשפט סבר כי המחוקק הרחיב, במסגרת החזקה המרבה, את הלכת לסרי. בית המשפט פסק כי אף שהמושבים אשר התלקחו אינם חיוניים לכושר הנסיעה, הרי שבאירוע נשרפו גם מערכת חוטי החשמל ותיבת ההילוכים, ואלה - כך קבע - הם בבחינת רכיבים חיוניים. המבחן לקיומה של החזקה המרבה האמורה הוא, לדעת בית המשפט המחוזי, מבחן התוצאה, לאמור - אם בסוף האירוע הרכב אינו כשיר לנסיעה, אזי יש לומר כי ההתלקחות ארעה בשל רכיב חיוני של הרכב.
6. על פסק-הדין בעניינה של נבאל מערערת המבטחת של השימוש ברכב. על פסק-הדין בעניינו של עבד מערער הנפגע. עולה מן התיאור שלעיל, כי שני המקרים שבפנינו דומים זה לזה, מבחינת סיפור המעשה, אך הכרעת בית המשפט המחוזי לגבי כל אחד מהם - שונה בתכלית, ככל שמדובר בהתקיימות החזקה המרבה.
עיון בטענות הצדדים, בשני הערעורים, מגלה כי המחלוקת היא הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי. באשר למישור המשפטי, מעלים הצדדים טענות לעניין התקיימותה של ההגדרה הבסיסית, וטענות ביחס לתחולתה של החזקה המרבה, שעניינה התפוצצות או התלקחות של הרכב. בהחלטתי מיום 30.10.2003 ניתנה רשות ערעור בתיק רע"א 8225/03.