הנשיא א' ברק:
לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר פסק ברוב דעות, כי הפרת הבטחה לנישואין שנתן המשיב למערערת, בהיותו נשוי לאחרת, אינה מזכה בפיצויים, שכן ההבטחה מנוגדת לתקנת הציבור.
רקע
1. המערערת הכירה את המשיב במסגרת עבודתה במפעל סיגריות בלוד, שם שימשה כמזכירה. המשיב עבד כמנהל מחלקת האריזה. בראשית היכרותם, הייתה המערערת רווקה צעירה והמשיב גבר נשוי ואב לילדים. בין השניים נוצרה מערכת יחסים קרובה, אשר ראשיתה בקשרי ידידות גרידא והמשכה ביחסים אינטימיים שנמשכו מספר שנים. המערערת התחתנה (בשנת 1977) וכעבור מספר שנים נולד בנה הבכור. מרבית תקופת הנישואין חייתה המערערת בנפרד מבעלה. בין המערערת למשיב היו יחסים הדוקים. המשיב פרנס את המערערת, קנה לה רכב והרעיף מתנות על בנה. הוא החזיק במפתח דירתה של המערערת והגיע לשם מדי יום ביומו. המשיב עודד את המערערת להתגרש מבעלה ואף מימן את הייצוג המשפטי עבור המערערת בהליך הגירושין. המשיב אף הציע למערערת לוותר על מזונות בנה, תוך הבטחה שהוא ידאג לכל מחסורו. הוא הבטיח לה שלאחר שתתגרש מבעלה יתגרש הוא מאשתו והשניים יבנו יחד קן משפחתי. הגם שהמערערת התגרשה מבעלה, גירושי המשיב נותרו בגדר הבטחה בלתי ממומשת. הקשר בין המערערת למשיב נמשך עם זאת, תוך שהמשיב מקנא למערערת ומסכל כל נסיון התנתקות מצידה. לאחר גירושיה הרתה המערערת למשיב, בפעם החמישית, ובניגוד לארבעת הפעמים הקודמות בהן ביצעה הפלה, הפעם ביקשה המערערת לקיים את ההריון. על רקע זה חזר בו המשיב מהסכמתו לשאתה לאשה. בסוף שנת 1988 ילדה המערערת בת, אשר הוכרזה בתו של המשיב. בשלב זה נותק סופית הקשר בין המשיב למערערת.
בית משפט השלום
2. המערערת הגישה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב בה נטען להפרת הבטחת נישואין, אובדן סיכויים להינשא, עוגמת נפש ואובדן תמיכה רוחנית ונפשית. המערערת ביקשה לחייב את המשיב בתשלום חודשי בסך 1,000 ש"ח עד שתינשא ולחלופין לחייבו בתשלום חד פעמי כולל בסך 35,000 ש"ח. בית משפט השלום קיבל את התביעה ופסק למערערת את מלוא סכום הפיצוי החלופי שביקשה. בית משפט השלום נתן אמון בעדי התביעה ואימץ את גרסת המערערת, לפיה הבטיח לה המשיב במשך תקופה ארוכה, במפורש ובמשתמע, כי הוא עומד להתגרש ולשאתה לאשה, הבטחה אותה הפר בסופו של דבר. באשר לגובה הפיצוי, המשיב בהגנתו כלל לא התייחס לגובה הסכום הנתבע ולא הכחיש את ראשי הנזק. בית המשפט קבע כי הסכום הנתבע הוא סביר ותואם את המקובל בפסיקה, וכאמור חייב את המשיב בהתאם.
בית המשפט המחוזי
3. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. השופט י' גרוס, אליו הצטרף השופט י' בן-שלמה, קיבל את טענת המשיב כי חוזה שנכרת בין שני בני זוג נשואים, שמטרתו הפרת הנישואין של כל אחד מהם על מנת להינשא זה לזו, הינו חוזה הנוגד את תקנת הציבור. בהסתמכו על שורה של פסקי דין משנות השישים (ע"א 337/62 רוזנפלד נ' יעקובסון ואח', פ"ד יז(2) 1009; ע"א 4/66 פרץ נ' הלמוט, פ"ד כ(4) 337; ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כד(1) 455) קבע בית המשפט כי "ההלכה כפי שנתגבשה היא שהבטחת גבר נשוי לשאת אשה יהיה לה תוקף, כל עוד מדובר במצב שנישואיו בזמן ההבטחה היו מעורערים מן היסוד. אולם, במצב בו לא מצליחה התובעת להוכיח כי חיי הנישואין היו מעורערים, לא יתן ביהמ"ש תוקף להבטחה שכזו ויבטל אותה בשל היותה בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור". בית המשפט מציין כי גם בתקופה הנוכחית, מוסד הנישואין הוא אחד מאותם מוסדות בודדים אשר קדושתו כמעט ואינה מוטלת בספק בחברה הישראלית, לגווניה. מכאן הרצון לשמור על מעמדו של מוסד זה. ביטול הסכמי נישואין של גברים נשואים מאפשר לגבר הנשוי לנסות לשקם את חיי הנישואין שלו. אם הגבר הנשוי יהיה כבול להבטחתו להתגרש מאשתו, אפשרות שכזו לא תעמוד לו לעולם. במקרה הנדון, המערערת לא טענה ולא הביאה כל ראיות לכך שבעת מתן ההבטחה, חיי הנישואין של המשיב היו מעורערים. אי לכך פסקו שופטי הרוב כי ההבטחה בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.
4. השופטת מ' רובינשטיין החזיקה בדעת מיעוט, לפיה אין מקום לאבחן הבטחה של גבר נשוי מהבטחתו של גבר פנוי לעניין קיומה של עילת תביעה בגין הפרת הבטחה להינשא. לשיטתה, אבחנה כזו מפלה כלפי נשים. אין להעניק מעמד מוגן ומיוחד לגבר נשוי. השופטת הדגישה, כי עילת התביעה אינה כופה את קיום ההבטחה, אלא מעניקה פיצוי כספי לנפגעת, שהאמינה בהבטחה וניזוקה עקב הפרתה. הדבר אינו יוצר סיכון של פגיעה בנישואין קיימים, אלא אך בפיצוי הנפגעת. שופטת המיעוט עמדה גם על קשיי ההוכחה העומדים בפני אשה הנדרשת להביא ראיות לעניין טיבו של קשר הנישואין בין הגבר ואשתו החוקית. לעניין תקנת הציבור, הוסיפה השופטת ואמרה:
"יתר על כן, הבטחת נישואין של נשוי שלא קויימה עלולה לגרום אותו נזק אשר גורמת הבטחתו של הפנוי ואינני סבורה כי תקנת הציבור תיוושע מכך שיהיו גברים נשואים שיוכלו לפגוע על ידי הבטחותיהם בנשים אותן אימללו, מבלי שיווצר לגביהם כל סיכון של חיוב בפיצויים. הרי מבחינת מהות ההבטחה, אין נפקא מינה אם המבטיח נשוי או לא;
...
לענין סיכון הנישואים הקיימים אוסיף, כי טיב יחס הנישואין נמדד, בין היתר גם לפי נוהגו ומנהגו של הגבר, אשר בהיותו נשוי מקים מגע עם אחרת, ומי שמתעלם ממשמעות הדבר קובע נורמה היוצרת למעשה מעמד מיוחס של אלה הרשאים לפגוע באחרים בלי להנזק בעצמם. המקרה שבפנינו מלמד כי תקנת הציבור והצדק דורשים שלא להפלות בין גבר לאשה, ולא כל שכן שאין להעניק פטור מחבות בדיני החוזים לגבר נשוי (להבדיל מן הפנוי) שנתן הבטחה שכנראה [לא - א.ב.] נתכוון לקיימה מעיקרה ומצא קורבן שהאמין לו במשך 10 שנים.
סיכומו של דבר: מתן פטור מסיכון משפטי לגבר נשוי תפגע בתקנת הציבור יותר מאשר הסיכון התיאורטי שגבר נשוי כלשהו יתגרש מאשתו רק כדי לא לשלם פיצויים למי שהבטיח לה נישואין".
5. כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. למערערת ניתנה רשות ערעור "לענין תקפה המשפטי של הבטחה לנישואין שניתנה לאשה על-ידי גבר נשוי". בהמשך הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך (מכוח סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]).
טענות הצדדים
6. בערעורה, מבקשת המערערת לאמץ את עמדתה של שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי. היא מוסיפה, כי הטענה שההבטחה מנוגדת לתקנת הציבור היא טענת הגנה, כך שהנטל להוכיחה רובץ על המשיב. לשיטתה, על רקע הפגמים המוסריים בהתנהגות המשיב, הוא מנוע מלטעון טענות מתחום המוסר כנגד המערערת. עוד סבורה המערערת, כי "הקדושה" שייחס בית המשפט למוסד הנישואין אינה במקומה, לאור ההכרה הנרחבת במוסד "הידועה בציבור".
7. המשיב מצידו, תומך בפסק הדין של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. הוא מדגיש את מרכזיותו וחשיבותו של מוסד הנישואין בחברה, אשר תקנת הציבור מחויבת להגן עליו. לטענתו, קבלת התביעה תפגע קשות במוסד הנישואין, במיוחד לאור העובדה שגם המערערת הייתה נשואה בתקופה שקיימה קשר עם המשיב. לטענתו, תביעת המערערת נגועה בחוסר תום לב, שכן היא גרמה למשיב להפר את חוזה הנישואין והנאמנות שבינו לבין אשתו. המשיב מתריע כי אם יחויב בפיצויים, יבואו הכספים מהקופה המשפחתית המשותפת, דבר העלול להרוס את המרקם המשפחתי. כמו כן, קבלת התביעה תיפגע בחירות הנישואין ובכבודה של אשתו. לחלופין מבקש המשיב להעמיד את הפיצויים על סכום מינימלי (סמלי). לטענתו, למערערת לא נגרמו נזקים ממשיים והפיצויים שהושתו על המשיב הם בשל צער ועגמת נפש בלבד, מה גם שהמשיב תמך במערערת ביד נדיבה במשך שנות הקשר.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
8. היועץ המשפטי לממשלה, אשר החליט להתייצב להליך, פרט את עמדתו בסוגיה הכללית של עילת תביעה בשל הפרת הבטחה להינשא, ובסוגיה הספציפית המתבררת לפנינו, והיא תוקפה המשפטי של הבטחת נישואין מצד גבר נשוי. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שיש להשאיר על כנה את העילה החוזית של הפרת הבטחת נישואין, אם כי במתכונת מצומצמת. לדעתו, בגידרה של העילה המצומצמת, יינתן פיצוי רק בגין נזקים מיוחדים וממוניים שנגרמו לניזוק כתוצאה מהסתמכותו על ההסכם. נזקים לא ממוניים, כגון נזק נפשי ועוגמת נפש, לא יוכרו בדרך כלל במסגרת התביעה החוזית. הגבלת הפיצוי מפחיתה את החשש לתביעות לשם סחיטה ונקמה ואת החשש לפגיעה בחירות הנישואין. בסוגיה הספציפית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שיש לשנות את ההלכה הקיימת, לפיה הסכם לנישואין בין צדדים שאחד מהם נשוי הינו חוזה הנוגד את תקנת הציבור, אלא אם כן הוכיח הנפגע כי נישואי המפר היו מעורערים. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין לשלול את סעד הפיצויים (במתכונת המצומצמת) גם במקרים בהם מפר ההבטחה היה נשוי לאחר, ואף אם נישואיו לא היו מעורערים בעת נתינת ההבטחה, שכן האבחנה בין גבר נשוי לפנוי בהקשר זה מביאה לתוצאות בלתי-רצויות.