המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. חברת ד"ר דב בירן אחזקות בע"מ (להלן: חברת בירן או החברה) החזיקה בעבר במניות של חברת Bridges for Islands Ltd. (להלן: חברת ברידג'ס). בשנת 2000 סיכמה חברת בירן עם חברת Attunity Ltd. (להלן: חברת אטיוניטי), על מכירת מניות חברת ברידג'ס לידי חברת אטיוניטי. חלק מן התמורה נתקבלה במזומן וחלקה האחר במניות של חברת אטיוניטי.
עבור התמורה שנתקבלה במזומן, שילמה חברת בירן מס באופן מיידי. עם זאת, בנוגע לחבות המס עבור התמורה שנתקבלה במניות, נתגלעה מחלוקת בין חברת בירן לבין פקיד השומה. ביום 30.6.2005 הגיעו חברת בירן ופקיד השומה להסכמה בנוגע לחבות המס האמורה (להלן: הסכם השומות). בהסכם נקבע כי תשלום המס יבוצע ביום 16.5.2005, או במועד מכירת מניות אטיוניטי, לפי המוקדם. חברת בירן ביקשה מפקיד השומה ארכה נוספת של חצי שנה לביצוע התשלום - עד ליום 16.11.2005, ופקיד השומה נענה לבקשתה. לטענת חברת בירן, היא אף קיבלה ארכה נוספת. מכל מקום, ביום 12.4.2007 שיגר פקיד השומה מכתב התראה לחברה, בו הודגש כי אם החוב לא ישולם בתוך שלושה שבועות, תוגש לבית המשפט בקשה לפירוק החברה. החוב לא שולם במועד הנקוב, ועל רקע זה הוגשה בקשה לפירוק חברת בירן.
ביום 14.11.2007 התקיים דיון ראשון בבקשת הפירוק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך). במסגרת הדיון, קיבלו הצדדים את המלצתם של כונס הנכסים הרשמי ושל בית המשפט, לנסות ולהגיע להסכמה אשר תייתר את ההכרעה בבקשה. על רקע זה, ניהלו הצדדים מגעים במשך למעלה מחודשיים, אשר במסגרתם אף הגיעו למספר הבנות. עם זאת, לאחר שפקיד השומה גילה כי בין השנים 2003-2001 העבירה החברה כספים לידי דב בירן, בעל המניות היחיד בה, ולידי חברה נוספת שבבעלותו, הוא הודיע לבית המשפט כי ניסיונות הפשרה נכשלו. בעקבות זאת, ביום 13.4.2008 הורה בית המשפט המחוזי על פירוק החברה על פי סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). בית המשפט המחוזי קבע כי החברה הינה חדלת פירעון הן לאור אי-תשלום דרישת החוב (סעיף 258(1) לפקודה), הן על בסיס הוכחה פוזיטיבית של חדלות פירעון (סעיף 258(3) לפקודה), ומשכך יש לפרקה.
2. המערערים, חברת בירן ובעל המניות היחיד בה - דב בירן, משיגים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומבקשים כי נורה על ביטול פירוקה של החברה. בפיהם שלוש טענות מרכזיות. נבחן טענות אלה כסדרן.
טענתם הראשונה של המערערים, היא כי החוב שבגינו הוגשה בקשת הפירוק שנוי במחלוקת, ולכן אי-תשלום דרישת החוב אינו יכול להצביע על חדלות פירעון ולהקים בכך עילה לפירוק החברה. המערערים מציינים כי המחלוקת בנוגע לחוב טמונה בשניים: ראשית, טוענים המערערים כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לפירוש הסעיפים בהסכם השומות אשר קובעים את סכום המס שישולם, ומשכך יש לומר כי החוב שנוי במחלוקת. שנית, נטען כי בקשת הפירוק הוגשה על בסיס חוב בסך של 5,471,799 ש"ח, בעוד שלשיטת פקיד השומה עצמו, סכום החוב אינו יכול לעלות על זה הקבוע בסעיף 1 להסכם השומות - 3,651,917 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה (להלן: הסכום המוסכם). לטענת המערערים, גם מטעם זה יש לומר כי החוב שנוי במחלוקת.
דינה של טענה זו להידחות, על שני היבטיה. אכן, ככלל, על מחלוקת כספית להתברר על דרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה בגין אי-תשלום חוב, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך (ע"א 55/62 שטיינבאום נ' "צבע" תעשיה מזרחית לצבעים בע"מ, פ"ד טז 574, 578 (1962)). "הלכה פסוקה היא כי לא יינתן צו פירוק נגד חברה שטוענים שאינה יכולה לפרוע את חובותיה, אם היא חולקת בתום לב ועל יסוד טעם של ממש על החוב המשמש יסוד לבקשת הפירוק" (ע"א 175/68 בנק קרדיט לישראל בע"מ נ' שמאי קטן בע"מ, פ"ד כב(2) 442, 444 (1968); ראו גם: ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור (לא פורסם, 2.2.2009), וההפניות שם; ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פס' כ"ד-כ"ה לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 2.9.2010); ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום-מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ.נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ, פס' 8 לפסק דיני, פסק דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 28.6.2011)).
3. עם זאת, כאמור, המחלוקת אשר יש בה כדי להצדיק דחייה של בקשת פירוק, צריכה להיות אמיתית וכנה. בענייננו, המחלוקת אותה מבקשים המערערים "ליצור" בנוגע לפירוש הסכם השומות, מלאכותית היא, ואין בה ממש. הסעיפים בהסכם השומות אשר רלוונטיים לענייננו הם אלה:
1. בגין החלפת מניות ברידגס במניות איטיוניטי ישולם מס בסך של 3,651,917 ש"ח... בדרך של רישום הכנסה חריגה בשנת המס 2000.
...
7. סכום המס הנקוב בסעיף 1 לעיל ישולם ביום 16/5/06 (להלן: תום שנה) או מתמורה שתתקבל ביום מכירת מניות אטיוניטי בפועל, לפי המוקדם בתוספת ריבית והצמדה כאמור בסעיף 159א החל מיום 16/5/05 ועד ליום התשלום.
...
10. מכירת מניות אטיוניטי תתבצע במסגרת המסחר בנאסדק, במידה ומכירת המניות תתבצע בעסקה מחוץ לבורסה (להלן: העסקה), לצורכי מס התמורה תקבע בהתאם לשווי המניות בבורסה, או מחיר המניה בעסקה, כגבוה מביניהם.
על פי הפירוש המוצע לסעיפים אלה על ידי המערערים, הסכם השומות מותיר בידי החברה את זכות הבחירה בין שתי אפשרויות תשלום: תשלום הסכום המוסכם בסעיף 1 להסכם השומות, או תשלום סכום שייגזר בעת מכירת המניות ממחיר המניה בבורסה או ממחיר המניה בעסקת המכירה, לפי הגבוה מביניהם. לעומת זאת, לעמדתו של פקיד השומה, סעיף 7 להסכם השומות, נוגע אך למועד התשלום ולא לגובהו. גובה התשלום מוגדר לשיטתו בצורה ברורה ומפורשת בסעיף 1 להסכם השומות, ואין החברה יכולה לבחור לשלם סכום אחר. פקיד השומה אף מדגיש כי סעיף 10 להסכם השומות כלל אינו רלוונטי לענייננו, באשר הוא מתייחס לאופן חישוב חבות המס העתידית בגין מכירת מניות אטיוניטי, בעוד שאנו עוסקים בחבות המס הקיימת בגין מכירת מניות ברידג'ס בתמורה למניות אטיוניטי.
ברי כי לשונו של הסכם השומות מתיישבת רק עם הפירוש המוצע על ידי פקיד השומה: כאמור, על פי סעיף 7 להסכם השומות, סכום המס אשר נקוב בסעיף 1 ישולם ביום 16/5/05 או מתמורה שתתקבל ביום מכירת מניות אטיוניטי בפועל, לפי המוקדם. רוצה לומר: הסכום הקבוע בסעיף 1 ישולם במועד הנקוב או במועד מכירת מניות אטיוניטי, מתוך התמורה שתתקבל בגין המכירה. פירוש זה הוא גם היחידי שמתיישב עם הגיונם של דיני המס. ודוק: מכירת מניות ברידג'ס בתמורה למניות אטיוניטי היוותה אירוע מס. בגין אירוע זה, נוצרה לחברת בירן חבות מס. זו אינה קשורה כלל למכירה עתידית של מניות אטיוניטי. אם מכירה שכזו אכן תתבצע - יהווה הדבר אירוע מס נוסף. על כן, מבחינת דיני המס, אין לקשור בין האירועים, ואין לקשור את חבות המס הנובעת מן האירוע המוקדם לחבות המס שעשויה לנבוע מן האירוע המאוחר.
זאת ועוד, אף אם נקבל את הפירוש המוצע על ידי המערערים, לפיו הברירה שהוענקה לחברה מתייחסת גם לגובה התשלום, הרי משמניות אטיוניטי לא נמכרו עד ליום 16/5/06 או עד לתום הארכות שניתנו לחברה על ידי פקיד השומה (וזאת בין אם ניתנה ארכה אחת כטענת פקיד השומה ובין אם ניתנו שתי ארכות כטענת החברה) - ולמעשה לא נמכרו עד היום - יש לקבוע את חבות המס בהתבסס על הסכום הקבוע בסעיף 1 להסכם השומות.
4. כאמור, המערערים טוענים עוד כי פקיד השומה הגיש את בקשת הפירוק על בסיס חוב הגבוה בשני מיליון ש"ח מן החוב הקבוע לשיטתו בהסכם. במבט ראשון, נראה כי אכן יש ממש בטענה זו, וייתכן כי היה מקום לקבלה לו היינו עוסקים בבקשה לפירוק הנובעת אך ורק מן הטעם של חדלות פירעון לאור אי-תשלום חוב (סעיף 258(1) לפקודה). זאת, שכן סעיף 258(1) מגדיר חזקה לפיה אי-תשלום חוב מעיד על חדלות פירעון. מחלוקת אמיתית הנוגעת לחוב סותרת למעשה את החזקה (עניין גפן, פס' כ"ד-כ"ה לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, וההפניות שם).
עם זאת, במקרה בו בקשת הפירוק נסמכת על הוכחה פוזיטיבית של חדלות פירעון (סעיף 258(3) לפקודה), כבענייננו, לא די בקיומה של מחלוקת בנוגע לחוב כדי לשלול בהכרח את חדלות פירעונה של החברה ולהוביל לדחיית בקשת הפירוק (ע"א 485/89קו נקודה בע"מ נ' b.v. briefhounder en papierwarenfabriek, פ"ד מו(1) 265, 270 (1991); ראו והשוו: עניין שטיינבאום, בעמ' 579-578). במקרה כזה, יש לבחון את טיב המחלוקת. כאשר המחלוקת נוגעת לעצם קיומו של החוב, ויש בה ממש, אין להורות על פירוק. זאת משום שבהיעדר חוב, הטוען לחוב כלל אינו נושה של החברה, ואין הוא רשאי להגיש בקשת פירוק (סעיף 259 לפקודת החברות). לעומת זאת, כאשר המחלוקת נוגעת אך להיקפו של החוב, ומוכח כי החברה חדלת פירעון בלאו הכי (כלומר בהינתן החלק המוסכם של החוב בלבד) - אין לשלול את בקשת הפירוק אך מטעם זה (ראו: צפורה כהן פירוק חברות 169-166 (2000)).
בענייננו, המחלוקת נוגעת להיקפו של החוב בלבד. בבוחנו את יכולת הפירעון של החברה התבסס בית המשפט המחוזי רק על חבות המס אשר לא יכולה להתעורר בגינה מחלוקת אמיתית - קרי: על הסכום המוסכם בסעיף 1 להסכם השומות, וזאת אף מבלי שהוסיף לסכום זה ריבית והצמדה.