הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ע. רוזין), מיום 9.12.10, שניתן בתביעות הדדיות שהוגשו בין הצדדים, על רקע עסקת השכרת נכס מסחרי, שלא יצאה אל הפועל.
המערערים חפצו לשכור מהמשיב חנות, שתשמש אולם תצוגה למכוניות, לצורך עסקי המערערת 1, חברה העוסקת בענף מכירת מכוניות חדשות, ומנהלה ובעליה הוא המערער 2.
אין חולק, שההתקשרות נועדה להיות בעבור החברה, המערערת 1, ובכל המגעים פעל המערער 2, מר אלי סהר, בשמה ועבורה של החברה.
מכוניות איכות טענה בתביעתה כנגד המשיב, כי היא מצידה חתמה על הסכם השכירות שהתגבש, אולם, בשל דרישה בלתי מוצדקת של המשיב לקבל ערבות אישית של מר סהר, המערער 2, מנע הוא את חתימתו, וניתק עימה מגע. החברה ביקשה לחייב את המשיב בנזקים שלטענתה נגרמו לה עקב כך שנאלצה להישאר במיקומה הקודם, ובכלל זה דמי שכירות גבוהים יותר ששילמה.
המשיב, מצידו, טען, כי נכרת הסכם מחייב בינו לבין החברה המערערת, לאחר 5 חודשי מו"מ אינטנסיבי, וכי הוא השקיע רבות בהכשרת המבנה והתאמתו לצורכי השוכרת, על פי דרישותיה, וכי ההסכם "התפוצץ" בשל חוסר תום לב ומרמה שנקטו כלפיו המערערים, ומצגי שווא שהציגו לו, כאילו בכוונתם לקיים את ההסכם. הוא טוען, כי סהר התחייב לערוב באופן אישי להתחייבויות החברה. הנזקים שהוא טען להם בתביעתו, הועמדו על 300,000 ש"ח, לצורכי אגרה, מתוך נזק ממשי שהוא טען לו, בגובה של 429,714 ש"ח, וזאת - בשל הוצאות הכשרת והתאמת החנות, וכן דמי שכירות למשך תקופת ההסכם שנועדה להיות 3 שנים.
בשלב מסויים, ולאחר שבית המשפט זכה להתרשם מהצדדים במסגרת חקירותיהם בהליכי ביניים שונים שנוהלו, ובקדמי המשפט, הוסכם, מטעמים רפואיים של המשיב, ושיקולים כספיים של תשלום מחצית שניה של האגרה, מצד שני הצדדים, על כך, שהתיק, והתביעות ההדדיות, יוכרעו לפי מכלול הראיות שהוגשו, כולל תצהירים, אך ללא חקירות נגדיות, וכך היה.
בהסתמך על החומר שהונח בפניו, קבע בית משפט השלום כי לא נקשר בין הצדדים הסכם שכירות מחייב, ולכן גם אין מקום להיעתר לתביעת המשיב לקבל דמי השכירות החוזיים. בין היתר, נומקה קביעה זו, שלא השתכלל הסכם, בכך, שבית המשפט התרשם שהצדדים לא הצליחו לגבש הסכמה לעניין ערבותו האישית של סהר, ובעניין כל השינויים התיקונים והתוספות שסהר דרש להכניס להסכם.
חרף המסקנה שלא נכרת הסכם מחייב, קבע בית המשפט, כי ראוי לפצות את המשיב בסכום מסויים, בעילה של הפרת החובה לנהל מו"מ בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף
12 (א) לחוק החוזים [חלק כללי],
תשל"ג - 1973, וכי להפרה זו אחראים המערערים שניהם.
היות שהמשיב ביצע עבודות שיפוץ נרחבות ביותר בנכס, על פי דרישות שהופנו אליו מצד המערערת 1, וכן מצד סהר, והאדריכלית מטעמם, ולפי שמומחית שמינה ביהמ"ש חיוותה דעתה בקשר לעלויות הללו, תוך פיצולן לכאלה שהוצאו להשבחת הנכס, גרידא, ולכאלה שהוצאו אך ורק לאור דרישות המערערים, וירדו לטימיון, עם כשלון העסקה, מצא בימ"ש קמא לערוך אומדן ולקבוע, שיש לפצות את המשיב בסכום של 30,000 ש"ח. בכך התקבלה, חלקית, תביעתו כנגד המערערים, ויתר הפריטים שנכללו בתביעה נדחו. כמו כן, חוייבו המערערים, יחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח.
כאמור, תביעת המערערת כנגד המשיב נדחתה, על כל ראשיה, וקביעה זו אינה נתונה לערעור הנוכחי. בית המשפט ציין, כי לטעמו, כל כולה של תביעת מכוניות איכות, מלכתחילה, היתה טקטית, וכדי להדוף את התביעה שהמשיב התכוון להגיש.
המערערים קובלים, בהליך הנוכחי, כנגד חיובם בפיצוי המשיב, כזה המבוסס על דיני תום הלב בניהול מו"מ, וטוענים, כי בהעדר הסכם מחייב בין הצדדים, אין להלום שהמשיב ביצע עבודות לפי הזמנתם, וממילא, אין לחייבם בשום סכום המתייחס להשקעות שבחר המשיב לעשות בקניינו.
עוד נטען כנגד הטלת חבות אישית על סהר, המערער 2, שלפי הנטען לא הוכחה נגדו כל עילה שתצדיק הרמת מסך ההתאגדות שבינו לבין החברה, או הטלת אחריות אישית עליו בתור מנהל ואורגן.
המשיב תומך בממצאי בית משפט קמא ובמסקנותיו, מנימוקי פסק הדין.
על מנת להכריע בטענות המערערים, עלינו לעמוד על נימוקי בית המשפט בהגיעו למסקנות ביחס לקיומה של עילת תביעה בידי המשיב, חרף הקביעה שלא נכרת הסכם שכירות מחייב.
ביהמ"ש קמא, ציין, שאינו יודע מה היו השיקולים האמיתיים של החברה, שלא למצות את המו"מ ולא להיכנס לחנות כשוכרת, אך, אלה לא היו הנימוקים שהוצגו בפניו, ושאותם התבקש לאמץ כאשר המערערת סיכמה טיעוניה.
מתוך חלופת התכתובות בין בעלי הדין, הסיק כב' השופט רוזין, כי המשיב היה נכון לגמישות בכל אותם שינויים ותיקונים שנדרשו על ידי המערערים, ולמרות זאת ההסכם הסופי לא נחתם
"מטעמים השמורים עם החברה וכוונותיה העסקיות העתידיות".
בסמוך לכך נאמר, בפסק הדין נשוא הערעור, כי
"בנסיבות העניין, יש לקבוע כי גם סהר וגם החברה, הפרו את חובת תום הלב, לקראת כריתתו של חוזה השכירות ולכן עליהם לפצות את פטל בנזק שנגרם לו בגין התאמת המושכר לדרישותיהם".
כזכור - השתכנע ביהמ"ש שבוצעו שיפוצים והתאמות מרובים, בין השאר כאלה שנדרשו על ידי המערערים והאדריכלית שמטעמם, ושאלה לא היו יכולים לשמש שוכרים פוטנציאליים אחרים, והשקעה זו תרד לטימיון, משחוזה השכירות לא השתכלל. זהו, איפוא, אותו פיצוי שהמערערים חוייבו בו.
אשר לעילת התביעה האישית כנגד מר סהר, ציין בית המשפט אך זאת, כי זה
"איננו בגדר של הרמת מסך ונובע מכך שהעוולה של קיום משא ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב, מיוחסת לו, באופן אישי, בשמו, ובשם החברה".