הנשיא א' ברק:
הערעור שבפנינו חוזר ומציב את שאלת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, במסגרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. בעניינינו, עומדת על הפרק השאלה מה דינו של מאמר, שאינו מתיימר להציג עובדות, אך מציג אדם בצורה השמה אותו ללעג. האם קמה לאותו אדם זכות תביעה בגין עוולת לשון הרע?
העובדות
1. הכתבה העומדת במרכזו של ערעור זה פורסמה בעקבות ידיעה במוסף הספורט של ידיעות אחרונות (ביום 23.8.99). הידיעה כללה ציטוט מפיו של אילון (לוני) הרציקוביץ, היו"ר והבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב (להלן הרציקוביץ). הרציקוביץ צוטט "בגילוי דעת נגד התקשורת", באומרו כי "כל אימת שמתגלית בעיה, אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר, תוך הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער". בכותרת משנית של הידיעה באותיות מודגשות, נכתבו המילים "זו הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער"(להלן "הידיעה"). ארבעה ימים לאחר מכן (ביום 27.8.99), התפרסמה במוסף הספורט של המקומון התל אביבי "העיר", במסגרת טור דעות, כתבה פרי עטו של איתן בקרמן(להלן הכותב). כתבה זו היא העומדת במרכז הדיון לפנינו. כותרת ראשית לכתבה היתה "העכבר הוא עירום". החלק הרלוונטי פתח בכותרת "איכסה לוני". לאחר מכן, צוטטה הידיעה. הכותב פתח את גוף הכתבה בתיאור כללי של לורדים אנגלים, הטורחים על טיפוח חזות מכובדת, אך מפעם לפעם נתפסים בקלקלתם. כדוגמה לכך, מתוארת סצנת מין. בהמשך, מצוין כי "גם ללורד שלנו קרה מקרה. שונה בתכלית, כמובן". והכותב ממשיך:
"הלורד שלנו הוכה בחום השמש האסייתית. שנים רבות, גם בקיץ המזרח תיכוני הוא שמר על איפוק ונמנע מלהזיע. לעיתים נדירות, כשהחום היה קשה מנשוא, אכן הופיע נוזל על פניו - כך היה כשהחליט להדרש לסוגיה משפטית לא נעימה שנגעה לענייניו - אך משום שהיו אלה פניו של הלורד, ידעו כולם כי לא זיעה היא, אלא מי הגילוח המשובחים שלו. ברי המזל שזכו להתקרב עד כדי פסע מן הלורד הגדילו לספר על ניחוח הבושם.
לפני ימים ספורים התרחש דבר מופלא מאוד. באחת משעות הצהריים, כשהשמש היכתה בעוז על הפדחות, בצבצה טיפת זיעה קטנה על מצחו של הלורד. כך ממש. ואחריה הופיעה עוד טיפה, ועוד אחת, ולפתע החלו שתי כפות ידיו להתלחלח, וזרועותיו וחזהו, ולא עברו דקות ארוכות עד שכל גופו של הלורד המהודר נטף זיעה, הוצף זיעה, מכף רגל ועד ראש. ולא רק זאת, אלא שריח לא צפוי עלה מגופו של הלורד, ריח עז, תקיף, ריח שמושך חתולים ממרחקים. שום ארומה לא היתה בו, רק צחנת זיעה פשוטה.
בעוד השמש חובטת מעל, ופלגים נוהרים על גופו, נפתח אט אט גם פיו של הלורד. קולות הזויים החלו עולים ממנו אל חלל העולם, מצטברים למילים לא ברורות. עוברי אורח משתוממים שחלפו ליד הלורד העידו כי שמעו אותו שח דברים אודות עכברים ורעל, ובני נוער, ותקשורת, ושטנה והסתה ועוד מיני כאלה. עניין מוזר עד מאוד, אמרו בליבם, מוזר עד מאוד, האם זה הלורד שלנו?
אם רק אלו היו פני הדברים, ייתכן שהיו נשכחים במהירה, ואולם אותו חזיון קיץ מוזר הפך למעשה קסמים ממש. בעוד הלורד מגלגל על פיו את המילים, החלו לפתע אזניו לגדול ולהתעקל ומישבנו החל לצמוח זנב ארוך כחבל ולא חלף זמן רב עד שהלורד כולו הפך למין עכבר ענק שעיר וחום. ולא רק זאת אלא שהיה הלורד עכבר משוטט בעיר מקושט בחליפתו המהודרת והיה ניגש אל התושבים, ובמיוחד אל הנערים הצעירים ולוחש על אזנם דברים אודות בעלי מקצוע בעירם. דברי רעל היו אלה, דברים מכוערים שהניר לא יכירם, והצופים בלורד ובמעלליו תמהו בשנית לעצמם: הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה, ואיך זה, כסילים שכמונו לא הבחנו בכך מעולם" (להלן הכתבה).
2. הרציקוביץ הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי (ת.א. 2546/99) בתל אביב יפו לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן החוק). התביעה הוגשה כנגד רשת שוקן, המוציאה לאור של העיתון, העורך בפועל של העיתון, עורך מדור הספורט ובקרמן (להלן המערערים). המערערים טענו כי הכתבה פורסמה כתגובה הולמת לידיעה, וכי מדובר ב"מאמר פובליציסטי" וב"ענייני סגנון וטעם", בהם לא ראוי כי בית המשפט יתערב. לחילופין טענו להתקיימות הגנת תום הלב, במספר נסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק.
3. בית המשפט המחוזי (השופט א' סטרשנוב) קבע כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע. נפסק כי אין מדובר בביקורת לגיטימית או הבעת דעה אלא ב"דברי בלע, השמצה והכפשה כנגד התובע, וזאת כ'מסע נקם' מתוכנן ומבוצע היטב..". כן נקבע כי ההבחנה שנמתחת בין אותו לורד ערטילאי אשר נקלע לשערוריה מינית לבין הרציקוביץ הינה הבחנה סמנטית דקדקנית. בית המשפט יישם את החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק, הקובעת כי חזקה על נתבע שלא עשה את הפרסום בתום לב אם "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". נקבע כי המערערים לא עומדים בדרישת תום הלב ואין הם יכולים להעזר בהגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. עוד נקבע כי דברי הרציקוביץ נאמרו שלא לציטוט, וכי לא הייתה כוונה שיפורסמו. בבוחנו את שיעור הנזק המגיע להרציקוביץ, קבע בית המשפט, כי לאור היותו של הרציקוביץ אישיות ציבורית מוכרת ולאור חומרת הפגיעה שעולה מן הכתבה, יש לפסוק סכום פיצויים ניכר. הפיצוי, בסך 500,000 שקלים, נפסק בגין הפגיעה והנזק "שנגרמו או העלולים להגרם לתובע [הוא הרציקוביץ]" (עמ' 20 לפסק הדין).
טענות הצדדים
4. המערערים טוענים כי במשטר דמוקרטי אין להגביל ביטוי, שכל כולו עוסק בענייני "סגנון וטעם", ואשר פורסם במסגרת מדור סאטירי. יש להותיר מקום להבעת דעה תקיפה, ואף לדברים אשר נראים לבית המשפט כחוסר טעם. למעשה, כך נטען, מדובר באלגוריה או בקריקטורה במילים, ובהתאם לכך יש לפרש את הכתבה, תוך מתן הגנה מקסימלית לחופש הביטוי. שנית, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בהבנת הכתבה. הכתבה אינה מייחסת להרציקוביץ כל שערורייה מינית, וזאת בהתאם לסטנדרט של הקורא הסביר. שלישית, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי החיל אמות מידה שונות בבחינת הידיעה מפי הרציקוביץ, אל מול הכתבה שפורסמה על ידם. הרציקוביץ הוא זה שטבע את השימוש במוטיב העכבר, וכעת אין ביכולתו להלין על השימוש בו. רביעית, המערערים מוסיפים כי הרציקוביץ הוא אישיות ציבורית, ועל כן, עליו להיות נכון יותר לספוג בקורת. חמישית, המערערים טוענים כי אין לקבוע משמעות אחידה למושג "תום לב" לגבי כל ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, ובעקבות כך להימנע מדיון פרטני בכל אחת מהטענות שהועלו. בנוסף, מלינים המערערים כנגד הפעלת החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3), וטוענים שלא הוכחה כוונה לפגוע. לבסוף, יוצאים המערערים כנגד גובה הפיצוי שנפסק.
5. הרציקוביץ מנגד סומך ידיו על פסק הדין המחוזי. לשיטתו, הכתבה אינה עוסקת בשאלות של סגנון אלא בשאלות של הגינות אלמנטרית. התיאורים הנפרשים בכתבה אינם הבעת דעה גרידא, והם עלולים להיתפש בעיני האדם הסביר כמציגים עובדות. שנית, נטען כי שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר. עיקר חיותו של איש ציבור יונקת משמו הטוב. לעניין טענות ההגנה, טוען הרציקוביץ כי מרגע שקבע בית המשפט כי חלה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3), מתיתר הדיון בהגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. לבסוף, טוען הרציקוביץ כי הפיצוי שנפסק תואם את המטרות המקובלות בפיצוי בגין לשון הרע.
המסגרת הנורמטיבית
6. כפי שציינתי לא אחת, הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה. (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 - להלן פרשת
אמר; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 - להלן פרשת
אבנרי). שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (פרשת
אמר). על הזכות לשם טוב כבר נאמר:
"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת
אבנרי, בעמ' 856).
ו:
"אכן הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832 - להלן פרשת
סנש)
ועוד באותו עניין: