השופט א' א' לוי:
מבוא
1. אלה הם ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא ע' קמא), בו נתקבלה תביעתו של בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ (להלן: "משיב 1") לחייב את המערער, יואל אהרנשטם (להלן : "המערער") לשאת בחובותיה של חברת ירושלים תור חיפה 95 בע"מ (בפירוק ) (להלן: "משיבה 3" או "החברה"), מכוח כתב ערבות בלתי מוגבלת עליו הוא חתם.
רקע עובדתי
2. מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי אביא להלן את תמציתן של העובדות הדרושות להכרעתנו.
בתחילת שנות ה-90 ניהל המערער במשותף עם אבא גליקמן (להלן: "גליקמן"), עסק של סוכנות נסיעות בשם ירושלים תור נסיעות ותיירות בע"מ. לעסק זה היו שני סניפים, האחד בירושלים והוא נוהל על ידי המערער, והאחר בחיפה, ואותו ניהל גליקמן. בתאריך 1.11.94 מכר המערער את זכויותיו בעסק המשותף, וגליקמן בחר להקים חברת נסיעות חדשה, היא משיבה 3.
לצורך פתיחת עסקו החדש נדרש גליקמן לקבל רישיון להפעלתו של משרד נסיעות, רישיון המותנה בהמצאתה של ערבות בנקאית לארגון התעופה הבינלאומי (IATA). מאחר וגובה הערבות הנדרשת נקבע גם על פי הוותק של המשרד, פנה גליקמן למערער וביקשו להירשם כמנהלה של החברה, במטרה להקטין את סכום הערבות. המערער נעתר לבקשה זו, ובעקבות כך הוקצו לו 199 מתוך 200 מניות החברה, ובמניה הנותרת החזיק גליקמן. באוקטובר 1997 פנה גליקמן למערער וביקשו לחתום על כתב ערבות לחשבון שפתחה החברה אצל משיב 1, וגם לבקשה זו הוא נעתר, ובתאריך 17.10.97 חתמו הוא וגליקמן על כתב ערבות מתחדשת אשר לא הוגבלה בסכום.
בהמשך, נטלה החברה הלוואות רבות ממשיב 1, ובנוסף לוותה מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "משיב 2" או "הבנק הבינלאומי"), סכום של 200,000 דולר. דא עקא, עם תחילת פעילותה נקלעה החברה לקשיים, שבסופו של יום הביאו אותה להליכי פירוק. משיב 1, אשר חשש כי החברה לא תעמוד בפירעון חובותיה, שיגר לה דרישה לפירעון מיידי, חרף העובדה כי טרם הגיע מועד פירעונן של חלק מההלוואות, וזאת בהסתמך על סעיף 17 לחוזה הדביטורי שביניהם. משנכנסה החברה להליכי פירוק, פנה משיב 1 לערבים, המערער וגליקמן, בדרישה לתשלום החוב שהצטבר בחשבונה של החברה.
בשנת 1998 הגישו משיבים 1 ו-2 לבית המשפט המחוזי בירושלים, תובענה בסדר דין מקוצר נגד החברה, המערער וגליקמן, בעקבותיה ביקשו הנתבעים וקיבלו רשות להתגונן. נוסיף, כי במהלך בירור התובענה ניתן פסק דין חלקי כנגד נתבעת נוספת, חברת א.ר.י.ת יזמות וניהול תיירות בע"מ, שאף היא ערבה לחובותיה של החברה, לאחר שזו חזרה בה מהגנתה.
המחלוקת שהועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי
3. גרסת הבנקים בפני בית משפט קמא היתה, כי האשראי אשר ניתן על ידם לחברה הסתמך על מצג שווא של העומדים בראשה, ולפיו מדובר בחברה איתנה בעלת ביטחונות רבים. מנגד, טען גליקמן, כי המשיבות הפרו את חובת תום הלב שלהן, ואת חובות האמון שהן חבות כלפי החברה, כאשר העניקו לה אשראי אף שהביטחונות שהיו מצויים בידיה לא הספיקו לכך. כן נטען, כי הדרישה לפירעון מיידי, זמן קצר לאחר מתן האשראי, היא שגרמה לקריסתה של החברה.
המערער, אשר הצטרף לטענותיו של גליקמן בדבר תרומתם המכרעת של הבנקים להתמוטטות החברה, העלה טענות רבות משלו. על פי גרסתו, חרף החזקתו במרבית מניותיה של החברה, הוא לא היה שותף בניהולה, ולמעשה שימש "איש קש" במטרה לסייע לגליקמן בסוגיית הערבות ל-IATA. הוא הוסיף, כי הוא כלל לא בא במגע עם הבנקים, לא עודכן בהלוואות שנטלה החברה, ולא ידע דבר על פעולותיו של גליקמן. כן נטען, כי המערער שסבר שהוא חותם על "ערבות פורמאלית", הוטעה על ידי משיב 1 כאשר זה לא גילה לו בעת החתימה על הערבות, כי חשבון החברה נמצא ביתרת חובה. המערער הוסיף וטען, כי מקצת מחובה של החברה נובע מהתניית שירות בשירות, האסורה מכוח סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. טענה נוספת שהיתה בפיו של המערער התבססה על גרסתו לפיה הוחתם על כתב הערבות בסניף המשיבה 1 בירושלים ולא בחיפה, וזאת בניגוד להוראות המפקח על הבנקים. באשר לתביעתו של משיב 2 בגין הלוואת מט"ח שנטלה החברה, טען המערער, כי הוא ערב לחובות החברה כלפי משיב 1 בלבד, ולא כלפי משיב 2. לבסוף, העלה המערער טענה גם כלפי גליקמן, לפיה גם הוא תרם להתמוטטות החברה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט דן תחילה בטענותיו של גליקמן, והחליט לדחותן אחת לאחת. נמצא כי עדותו של גליקמן מלאת סתירות ולוקה בחוסר תום לב בכל הנוגע להתנהלותו ופעילותו מול הבנק. נקבע, כי חומר הראיות מעלה בבירור שגליקמן הציג בפני הבנק מצג שווא, לפיו החברה בראשה עמד הנה חברה איתנה אשר יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, בעוד שלאמתו של דבר "מצבה הכלכלי הקשה של החברה החל הרבה זמן לפני כן, כפי שמודה גליקמן בעדותו" (ראו עמוד 8 לפסק הדין). בית המשפט הדגיש כי אין לייחס למשיבים 1 ו-2 את האחריות לקריסתה של החברה, וכי מחדליה של החברה עצמה הם שהובילו אותה למצב אליו נקלעה. ועוד נמצא, כי חשבונותיה של החברה בבנקים אחרים היו אף הם ביתרת חובה, וכי קודם להליך הנוכחי כבר ניהלו חברות תעופה שונות הליכים משפטיים נגדה. עוד נקבע, כי מטרת פתיחת החשבון אצל משיב 1 היתה לגלגל חובות, היינו, לכסות באמצעות אשראי שמשיב 1 יעניק לה את חובותיה בבנקים אחרים, וכן את גירעונותיה של חברת ירושלים תור נסיעות ותיירות בע"מ, שהייתה בבעלותם של המערער וגליקמן. הגם שבית המשפט קבע כי התנהגות הבנקים הייתה לקויה משנתנו אשראי גדול לחברה מבלי לערוך בדיקה מעמיקה באשר למצבה הכלכלי, נקבע כי אין בקיומו של מחדל זה כדי לשמש לגליקמן ולחברה פתח מילוט מערבותם. לאור האמור, החליט בית המשפט לדחות את טענותיו של גליקמן ולקבל את התביעה נגדו. גליקמן לא ערער על פסק הדין.
באשר למערער - טענתו כי שימש "איש קש" נדחתה אף היא. בית המשפט היה ער לטענה, שהוכחה, לפיה לא היה המערער שותף או מעורב בעסקי החברה מעבר לחתימתו כערב עם פתיחת החשבון. עם זאת, נקבע, כי אין בכך כדי לסתור את הגדרתו של המערער כבעל עניין בחברה. את מסקנתו זו סמך בית המשפט על כך שהמערער החזיק בחלקן המכריע של מניות החברה; הוא חתום על מספר מסמכים הקשורים לחשבונה של החברה בבנק המזרחי; הוא חתום על תזכיר ההתאגדות והתקנון, וכן על כתב ערבות מתמדת להבטחת כל חוב של החברה מול בנק המזרחי. כך או כך, הוסיף בית המשפט וקבע, כי "עצם העובדה כי אהרנשטם היה 'שותף שקט' ולא היה מעורב כלל בעסקיה של הנתבעת [החברה] אינה יכולה לפטור אותו מערבותו כלפיה. אף אם נניח לטובתו של אהרנשטם כי הוא פעל כ'איש קש'. דא עקא, טענת 'איש קש' איננה טענת הגנה מפני ערבותו של הערב. כלום יכולים אנשים לחתום על ערבות ואחר כך תישמע מפיהם הטענה שהיו אנשי קש, ולכן אין לראותם כערבים? טענה זו יש לדחות" (עמוד 15 לפסק הדין).
5. גם הטענה לפיה לא עדכנו הבנקים את המערער ביחס להלוואות שניתנו לחברה, ובכך הפרו את חובת תום הלב והאמון כלפיו כערב, נדחתה. לעניין זה נקבע, כי הבנקים לא ידעו ולא היו אמורים לדעת את מעמדו האמיתי של המערער, ומשכך, לא הוכח כי התנהגותם לקתה בחוסר תום-לב. טענת אחרת של המערער שנדחתה, התייחסה להשקפתו לפיה חטא הבנק כלפיו בכך שלא גילה לו במועד חתימת הערבות, כי החשבון נמצא ביתרת חובה, ובכך גרם לו לחשוב כי חתימתו על הערבות היא עניין פורמאלי בלבד. נמצא כי המערער חתם על שני כתבי ערבות, ואת הראשון שבהם הוא שיגר בדחיפות, בפקס, ביום 15.10.97, ערב חג הסוכות, תוך התחייבות לסור לבנק ולחתום על כתב ערבות נוסף בתום החג. חתימה כפולה זו נעשתה על ידי המערער כדי לאפשר לחברה להעביר בדחיפות כספים לחברת אל-על, ועל פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, ידע המערער בעת שחתם על כתב הערבות כי העברת הכספים לחברת אל-על תיצור יתרת חובה בחשבונה של החברה. בית המשפט הוסיף, כי גם אם הבנק לא היה מודיע למערער על מצב החשבון, לא היה בכך כדי לאיין את כתב הערבות, הואיל ואין מדובר בערב רגיל, זר לחשבון, כי אם בערב שהוא מנהלה הרשום של החברה ובעל עניין בה, וככזה חזקה עליו כי ידע את מצב חשבונה.
6. טענה נוספת בה התגונן המערער, התבססה על גרסתו לפיה חטא משיב 1 בהתניית שירות בשרות, בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. על פי גרסה זו, הציבה משיבה 1 לגליקמן תנאי למתן אשראי לחברה, היינו, שיפקיד אצלה חסכונות בסכום של 1.1 מיליון ש"ח, סכום אשר מומן באמצעות הלוואה שנתן הבנק לחברה. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי לאחר שנמצא, בהתבסס על עדותם של גליקמן ומנהל הסניף של משיב 1, יוסי כהן, כי התקיים ביניהם שיתוף פעולה רצוני. נקבע כי גליקמן ביקש להעביר את פעילותו העסקית למשיב 1, הואיל והובטחו לו תנאים משופרים. אותה עת היו לו בבנק לאומי חסכונות ופיקדונות אישיים, ומנגד, יתרת חוב בסכום של למעלה מ-919,000 ש"ח. במצב זה החליט גליקמן, על דעתו של יוסי כהן, כי במקום ליטול הלוואה ממשיב 1 כדי לכסות את החוב בבנק לאומי, מוטב לפרוע חוב זה באמצעות הפיקדונות והחסכונות שהיו מופקדים בבנק לאומי, ובמקביל לפתוח תכנית חיסכון באותם ערכים אצל משיב 1, כדי שזו תשמש בטוחה להלוואה שניתנה לחברה. ביחס לטענה זו בדבר התניית שרות בשירות, הוסיף בית המשפט והפנה לכך שטענה דומה לא נשמעה מפיו של מי שהיה במגע שוטף עם הבנק, גליקמן.
בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער לעניין המקום בו נחתמה הערבות. נקבע, כי החתימה על הערבות אמנם נעשתה בירושלים, ובניגוד למתחייב מהוראות המפקח על הבנקים, אולם אין בכך כדי להביא לבטלות הערבות, הואיל והחתימה בירושלים נועדה רק כדי להקל על המערער.
7. באשר לטענת המערער לפיה מעולם לא ערב להלוואות החברה כלפי משיב 2, הבנק הבינלאומי, טענה זו נתקבלה. לעניין זה נקבע, כי ערבותו של המערער הייתה כלפי משיב 1 בלבד, ובלשון פסק הדין בעמוד 29: