לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט י' בשן) מיום 8.11.05 (ת"א 38320/03) שבו קיבל בית המשפט כמעט במלואה תביעה שהגיש המשיב נגד המערערות לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו למכוניתו בתאונת דרכים, חייב את המערערות לשלם למשיב סכום של 46,986 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 15.6.03, וכמו כן חייבן בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד. בית המשפט הורה להפחית מסכום פסק הדין את הסכום ששילמה המערערת מס' 2 (להלן: "
המערערת") למשיב לאחר הגשת התביעה, בגין הנזקים כפי שהעריכם שמאי מטעם המשיב.
1.
רקע
(א) ביום 7.3.03 ארעה תאונת דרכים (להלן: "
התאונה") שבה נפגעה מכוניתו של המשיב ממכוניתה של המערערת מס' 1 שהייתה מבוטחת אצל המערערת. אין חולק על אחריותה של המערערת מס' 1 לאירוע התאונה וחבותה של המערערת כמבטחתה.
(ב) המשיב הגיש כתב תביעה בסדר דין מהיר לבית משפט קמא, מבלי שפנה קודם לכן בדרישה בכתב למערערות, ובו עתר לחייב את המערערות בנזקיו בסכום כולל של 47,986 ש"ח.
(ג) בכתב התביעה טען המשיב שהזמין שמאי רכב, מר אבי נחתומי, להערכת הנזק וזה העריך את הנזק בשיעור של 38% משווי המכונית בצירוף 5.25% בגין ירידת ערך המכונית גם אם תתוקן. המשיב צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של מר נחתומי שממנה עולה שהנזק הכולל כאמור לעיל הגיע לסכום של 23,170 ש"ח. מר נחתומי העריך את שווי המכונית לפני התאונה בסכום של 44,746 ש"ח ועשה כן בהתחשב בשימוש הקודם במכונית לצורכי השכרה ובפגיעות קודמות שנפגעה. המשיב טען שנוכח הנזקים הכבדים שנגרמו למכונית הוא העדיף למכור אותה ולא להמשיך להשתמש בה, ומכר את המכונית בסכום של 11,800 ש"ח.
(ד) המשיב לא תבע את נזקיו לפי חוות דעתו של השמאי שהעסיק ובמקום זאת תבע סכום ששוויו כשווי המכונית לפני התאונה, בצירוף מס ערך מוסף, וכמו כן את שכר טרחת השמאי, אביזרים שהיו מותקנים במכונית (דיבורית ורדיו טייפ) ואת אגרת הרישוי והוצאות הגרירה. מסכומים אלו הפחית המשיב את התמורה שקיבל בגין מכירת המכונית ותבע כאמור סכום כולל של 47,986 ש"ח. נעיר כאן שבסכום זה כלל המשיב 1,000 ש"ח בגין עלות רכב חליפי לשבועיים אך סכום זה לא הוכח ובית המשפט דחה את התביעה בגינו.
(ה) בכתב ההגנה טענו המערערות, בין השאר, להעדר קשר סיבתי בין הנזק כפי שטען לו המשיב לבין התאונה, שהשמאי מטעם המשיב העריך את הנזק כפי שהעריכו והמשיב הוא שבחר שלא לתקנו אלא למוכרו במצבו הניזוק ולפיכך "אין לו אלא להלין על עצמו באשר לא עמד בחובת הקטנת הנזק" (ס' 11 לכתב ההגנה).
(ו) לאחר הגשת התביעה שילמה המערערת למשיב את סכום הנזק כפי שהעריכו השמאי מטעמו בצירוף שכר טרחת השמאי ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 10%, ובסך הכל סכום של 27,951 ש"ח (ר' פרוטוקול מיום 3.1.05 עמ' 1).
2. פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית המשפט קיבל כאמור את התביעה, חייב את המערערות בתשלום הסכום של 46,986 ש"ח, והורה להפחית מסכום פסק הדין כל סכום שכבר שולם דהיינו 27,951 ש"ח, ולהוסיף ריבית והצמדה מיום התאונה, אגרת משפט, שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ והוצאות התובע בסך 5,000 ש"ח.
(ב) בית המשפט עמד על כך ששיעור הנזק שנגרם למכונית לא הביא להכרזתה כ"אובדן מוחלט" לפי תקנות התעבורה ומיקד את המחלוקת בטענת המשיב ששווי הנזק העיקרי הוא ההפרש שבין ערך המכונית לפני התאונה לבין ערכה לאחריה, כפי שהוכח לשיטתו במחיר שקיבל תמורתה, לעומת טענת המערערות שאחזו בחוות דעת השמאי שהעריך את הנזק.
(ג) בית המשפט נימק את קבלת התביעה, ולמעשה את קבלת גרסת המשיב ואת האופן שבו חישב את הנזק, באומרו "
דומה ששוב נאחזים צדדים בפיקציות משפטיות שנועדו להיות תחליף לבירור העובדות, במקום שבו העובדות קיימות ואין צורך בפיקציות" (עמ' 7 לפסק הדין). בית המשפט מצא שבענייננו הוכיח המשיב את נזקו כאשר מכר את המכונית בסכום שקיבל תמורתה לעומת שוויה לפני התאונה כפי שהעריכו השמאי. בית המשפט ציין ש"
נראה ש[המשיב] הצליח להשיג את המחיר המירבי שניתן היה להשיג בגין רכושו" (עמ' 7 לפסק הדין), וכי זכותו של מי שמכוניתו נפגעה פגיעה קשה שלא להשתמש בה לאחר תיקונה "
אם הוא סבור שגם אחרי התיקון תהיה המכונית פחות בטיחותית מבעבר" (עמ' 7 לפסק-הדין).
3.
טענות הצדדים בערעור
(א) המערערות גורסות שפסק הדין שגוי מיסודו משום ש"
הנזק הממשי שנגרם למשיב אינו הפער בין ערך הרכב לפני התאונה, לערך הרכב אחרי התאונה כפי שקבע בית משפט קמא, אלא על פי חוות דעת השמאי" (ס' 6 לעיקרי הטיעון) וכי בית המשפט שגה כשהתעלם מחוות דעת השמאי באשר לשווי המכונית לאחר שתתוקן, בהתעלמו מבחירת המשיב להגדיל את נזקו במכירת המכונית ובסומכו את קביעותיו על דברי המשיב בלבד שלא הציג חוות דעת של מומחה בטיחות באשר למצב המכונית ובטיחותה אם הייתה מתוקנת.
(ב) המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו וטוען שזכותו כניזוק להשיב המצב לקדמותו וכי זכאי הוא להוכיח את נזקיו שלא באמצעות שמאי.
4.
דיון והכרעה
(א) אנו סבורים שבית משפט קמא שגה הן בממצאיו הן באופן שבו בחר להעריך את נזקי המשיב.
(ב) המשיב היה זה שצירף את חוות הדעת של השמאי מטעמו, הן לעניין עלות התיקון של המכונית, הן לעניין ירידת ערכה לאחר שתתוקן ואף תבע וקיבל את עלות שכרו של השמאי. חוות הדעת מדברת בעד עצמה וקובעת את שווי הנזקים בגין התאונה לרבות ירידת ערכה של המכונית לאחר שתתוקן. אם רצה המשיב לחלוק על קביעת השמאי
מטעמו בעניין שוויה של המכונית לאחר שתתוקן (ירידת הערך) היה עליו להכבד ולהביא ראיות לעניין זה ולא להסתפק בטענה הכללית שאין הוא רוצה להשתמש במכונית שנגרם לה נזק ושאין חולקין שלא נפסלה לשימוש בדרכים. עדותו של המשיב בעניין זה הייתה עדות של בעל דין שלא זו בלבד שלא הייתה לה כל תמיכה בראיות אחרות, אלא שהראיות שהביא המשיב עצמו סתרו אותה ומדובר בעדות של מומחה האמון על הערכת הנזק ושווי המכונית. חוות דעת השמאי איננה בבחינת פיקציה משפטית אלא הערכה של מומחה שכדי לסותרה יש צורך כאמור בראיות טובות יותר מהרגשותיו וחששותיו הסובייקטיביים של בעל המכונית. הוא הדין באשר לממצא של בית המשפט שנראה לו שהמשיב הצליח להשיג את המחיר המירבי למכוניתו - ממצא שלא ברור על סמך מה קבע אותו בית המשפט בהיותו עדות יחיד של בעל דין הנסתרת בחוות דעת השמאי מטעמו. אפשר להבין את רצונו של המשיב שלא להמשיך ולהשתמש במכונית בת 5 שנים שנסעה כבר 180,000 ק"מ ונפגעה בתאונה קשה (טיעוני ב"כ המשיב בעמ' 4 לפרוטוקול לפנינו), אך השאלה אם יבחר להמשיך להשתמש במכונית לאחר תיקונה או שיוותר על כך היא שאלה שבשיקול דעתו, שאין לה דבר עם העקרון של השבת המצב לקדמותו. על פי עקרון זה יש לפצות את המשיב לפי חוות דעת השמאי מטעמו ותו לא.
(ג) נוסיף ונאמר שלא מצאנו נימוק לחייב את המערערות בתשלום אגרת הרישוי; אילו תיקן המשיב את המכונית אפשר היה להמשיך ולהשתמש בה עד תום תקופת הרישוי וכך מן הסתם גם עשה הקונה.
(ד) לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא. הואיל והמערערת שילמה למשיב את נזקיו כפי שהעריך אותם השמאי מטעמו, לרבות את ירידת ערך המכונית ושכר טרחת עו"ד, ועשתה כן לפני שמיעת המשפט, ובהתחשב בכך שהמשיב לא פנה בדרישה מסודרת למערערות לפני שהגיש את המשפט, יש לראות בתשלום האמור משום תשלום מלוא נזקיו של המשיב כפי שהעריכם השמאי מטעמו. המשיב יחזיר למערערת כל סכום ששילמה לו לפי פסק הדין (להבדיל מתשלום ששילמה לו לפני מתן פסק הדין) בתוך 30 יום מהיום.
5.
סוף דבר
הערעור מתקבל כאמור בסעיף 4(ד) לעיל.
המשיב ישא בהוצאות המערערות בערעור זה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח.