זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופט אהרן מקובר), מיום 278.7.04 בת"א 2843/01, שדחה תביעה כספית בסך 22,930 ש"ח שהגישה עורכת הדין המערערת נגד לקוחה המשיב בגין שכר-טרחה.
הרקע
1. המשיב פנה אל המערערת כדי שתטפל בעבורו בביצוע שיק בסך 105,000 ש"ח שמשכה גרושתו (להלן: "
החייבת") ושלא נפרע. ביום 3.5.00 חתם המשיב על הסכם שכר טרחה (להלן: "
ההסכם") שבו התחייב לשלם למערערת 15% מכל סכום שייגבה מהחייבת (סע' 2 להסכם). עוד נקבע בהסכם שאם, בגדר הליכי הביצוע, תחויב החייבת בתשלום שכר טרחת עורך דין על ידי ראש ההוצאה לפועל, הרשם או בית המשפט -ישולם סכום זה למערערת (סע' 3(א) להסכם), אלא אם כן אי אפשר יהיה לגבות אותו מסיבה כלשהי, שאז יחוב בו המשיב (סע' 3(ב) להסכם).
2. המשיב (להבדיל מהמערערת) הוא שהגיש את השיק לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, והחייבת הגישה התנגדות. ביום 26.10.00, בדרכם לבית המשפט לשם דיון בהתנגדות, חתם המשיב על מסמך שהכינה המערערת, שבו ייפה את כוחה להתפשר בשמו בהליכי ההוצאה לפועל, בתנאי שהחייבת תשא בשכר הטרחה שמגיע למערערת (להלן:
"המסמך המאוחר"). עוד צוין במסמך המאוחר, שאם החייבת לא תהיה מוכנה להמשיך בניהול המשפט - מכיר התובע בחבותו לשלם את שכר טרחת המערערת; והובהר למשיב שאם ההתנגדות תתקבל יהא עליו לשלם למערערת סך 11,335 ש"ח. באותו יום חקרה המערערת את החייבת, וניתנה לאחרונה רשות להתגונן.
בישיבה נוספת, שהתקיימה ביום 20.3.01, הגיעו המשיב והחייבת להסכם פשרה שתביעת המשיב תידחה ושהחייבת תישא בתשלום הסך של 11,335 ש"ח בגין שכר טרחתה של המערערת (להלן: "
הסכם הפשרה"). בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. יצוין כי בהליכי ההוצאה לפועל שקדמו להסכם הפשרה חוייבה החייבת בתשלום "שכר טרחה א'" בסך 10,813.47 ש"ח ו"שכר טרחה ב'" בסך 15,094.41 ש"ח. תיק זה נסגר והליכי ההוצאה לפועל בוטלו נוכח פסק הדין שאימץ את הסכם הפשרה בהחלטה מיום 15.5.01.
3. לאחר שנחתם הסכם הפשרה דרשה המערערת מהמשיב לשלם לה את סכומי שכר הטרחה א' ו-ב', בניכוי הסכום ששילמה לה החייבת ישירות על-פי הסכם הפשרה. משלא נענה המשיב לדרישתה, הגישה נגדו המערערת כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסך 38,373 ש"ח (שהופחת לאחר מכן לסך 22,930 ש"ח).
המשיב טען שבהסכם נקבע ששיעור שכר הטרחה שישולם למערערת יהיה 15% מכל סכום שייגבה. לטענתו, הסיכום בינו לבין המערערת היה ששכר הטרחה ישולם אך ורק מסכומי כסף שיגבו בפועל מהחייבת. במצבו הכלכלי באותו זמן לא הייתה לו יכולת לשלם שכר טרחה, ואלמלי הסיכום האמור - לא היה מתקשר עם המערערת. כמו כן טען המשיב כי תביעת המערערת לשכר טרחה מושתתת על השכר שמגיע לה במקרה של קבלת ההתנגדות, אך ההתנגדות לא התקבלה לאור הסכם הפשרה שהושג. קודם לחתימתו של הסכם הפשרה הכתיבה המערערת למשיב, בבוקר הדיון, את המסמך המאוחר שעל פיו זכאית היא לשכר טרחה בסכום של 11,335 ש"ח אשר ישולם על ידי גרושתו של המשיב כחלק מהסדר הפשרה, או על ידו, אם גרושתו לא תשלמו.
המערערת גרסה שטענות המשיב הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב, ושבסעיף 3(ב) להסכם נכתב שאם אין אפשרות לגבות שכר טרחה מהצד השני, ישלם הלקוח שכר טרחה זה.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא תחם את גדר המחלוקת לשאלה: מה הבין המשיב משיחתו עם המערערת בנוגע לשכר הטרחה שיהא עליו לשלם לה (לפני שחתם על ההסכם), והאם אכן טעה או הוטעה על-ידה. אולם לפני שעסק בשאלה זו, דן בית משפט קמא בטענת המשיב שבתשלום בסך 11,335 ש"ח שקיבלה המערערת מהחייבת, לפי הסכם הפשרה, היה סילוק של מלוא חוב שכר הטרחה שחב המשיב למערערת. על סמך חומר הראיות שהובא לפניו (ובכלל זה: המסמך המאוחר; נוסח הסכם הפשרה; עדותו של המשיב בבית המשפט; נוסח תלונה שהגיש המשיב על המערערת ללשכת עורכי הדין; מכתב מיום 1.2.01 שכתב המשיב למערערת ומכתב מיום 29.1.01 שכתב המשיב לחייבת), קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב, וקבע שהיה ברור לו שתשלום הסך הנ"ל על-ידי החייבת למערערת יחשב כסילוק של מלוא התחייבותו בגין שכר טרחת המערערת. בית משפט קמא סיכם את מסקנתו כדלקמן:
"
התשלום בסך 11,335 ש"ח ששולם לתובעת שכ"ט, שולם לה זמן רב לאחר שהתקיימה חקירת החייבת. התובעת ידעה כי הנתבע עומד לסכם עם גרושתו שהיא תשלם לתובעת את שכרה במקומו ובכך תסתיים ההתקשרות ביניהם. סיכום זה בין הנתבע לבין גרושתו, היה, כאמור, על דעת התובעת ובהסכמתה. התובעת לא העמידה את התובע על כך שסכום זה לא יהיה סופי וכי היא תדרוש ממנו סכומים נוספים לאחר שתקבל את שכר הטרחה מגרושתו.
אם אמנם התכוונה התובעת לדרוש מהנתבע סכומים נוספים כשכ"ט, מעבר לסך של 11,335 ש"ח שתקבל מגרושתו של הנתבע, כי אז היא העלימה מהנתבע כוונתה זו. התובעת יצרה מצג שווא מטעה בפני הנתבע, שעם קבלת השכר מגרושתו יסתיימו בכך הקשרים ביניהם. אפשר שהתובעת חששה שאם תאמר לנתבע כבר באותו שלב שלפני חתימת הסכם הפשרה בין הנתבע וגרושתו שלא יהיה בכך סוף וסיום לדרישותיה ביחס לשכר המגיע לה, יפוצץ הדבר את הסכם הפשרה ואולי היא לא תקבל את הכסף מגרושתו של הנתבע, משום שהיה ברור לה כי לתובע אין כסף לשלם לה. אפשר שהתובעת התכוונה לקבל מגרושת הנתבע את השכר שדרשה לנכון לאותו מועד, ולאחר מכן, כשסכום זה מונח לבטח באמתחתה, לדרוש מהנתבע סכומים נוספים." (עמ' 9-8 לפסק הדין)
לנוכח קביעות אלו, לא מצא בית משפט קמא מקום לדון ביתר הטענות שהעלו הצדדים.
טענות הצדדים בערעור
5. בפי המערערת שלוש טענות עיקריות:
הראשונה - שגה בית משפט קמא כשלא מחק את תצהיר עדותו הראשית של המשיב, לאחר שזה הוגש באיחור ללא טעם מיוחד. עוד טוענת המערערת, שהמועד להעלאת הטענה שהתצהיר הוגש באיחור הוא מועד הגשת התצהיר כראיה, ולא קודם לישיבת ההוכחות.
השנייה - לטענת המערערת פסק הדין מושתת על עילה שלא נכללה במחלוקת שבין הצדדים. לשיטתה- טענת המשיב שהוא הבין ממנה שתשלום הסך של 11,335 ש"ח יביא לסיום ההתקשרות בינו לבינה ולסילוק כל חובותיו כלפיה לא נטענה בתצהירו של המשיב בבקשת הרשות להתגונן - תצהיר שהיה לכתב הגנה כשניתנה רשות להתגונן. המערערת התנגדה לשינוי חזית, ושגה בית משפט קמא כשאיפשר את שינוי החזית.
השלישית - קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אינן מעוגנות בחומר הראיות. לטענת המערערת, חומר הראיות שהוצג לבית משפט קמא תומך בטענותיה, ולא בטענות המשיב.
6. ב"כ המשיב טוען שהמערערת לא הייתה זכאית לכל תשלום שכר טרחה, כיוון שלא גבתה דבר. ממילא לא הייתה זכאית המערערת לשכר טרחה א', לא כל שכן לשכר טרחה ב'. לטענתו, לשכר טרחה א' זכאי עו"ד שפותח תיק הוצאה לפועל, בעוד שבענייננו אין חולק שהמערערת לא פתחה את התיק; המשיב הוא שפתח אותו. באשר לשכר טרחה ב' - לטענת ב"כ המשיב תיק ההוצאה לפועל לא היה בשל להגשת בקשה לשכר טרחה ב', כיוון שהמערערת לא נקטה הליכים בתיק לאחר מסירת אזהרה לחייבת. מכאן שהמערערת לא הייתה זכאית לכל תשלום, והיה על בית משפט קמא לדחות את תביעתה. אשר לטענה בדבר שינוי חזית טוען המשיב כי בית משפט קמא דחה טענה זו, בקובעו כי הטענה שסך 11,335 השקלים היה אמור להוות סילוק סופי של חוב שכר הטרחה היא במסגרת מחלוקות הצדדים, ואף המערערת התייחסה אליה במסגרת תצהיר עדותה הראשית.