ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' סגן הנשיא, השופטת אביטל בית-נר) מיום 29.3.06 לפיו דחה בית המשפט את תביעת התובע מחמת התיישנות.
השופט י. עמית:
1. בין המנוח איברהים חסן סעיד לבין המשיב נחתם ביום
7.4.96 הסכם שכירות (להלן: "
ההסכם") ולפיו שכר המשיב מהמנוח חלקת אדמה לתקופה של שנה אחת, למטרת ניהול מחצבה ועבודות אבן.
על פי סעיף 7 להסכם התחייב המשיב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות "
ולאחר שהוא הכשירו מחדש כאדמה חקלאית".
בסעיף 8 להסכם נקבע כי אם המשיב לא ימלא אחר האמור בסעיף 7 ולא יפנה את המושכר בתנאים דלעיל, ישלם 150 דולר פיצוי מוסכם ומוערך מראש עבור כל יום של איחור, בנוסף לכל סעד אחר המוענק למשכיר לפי החוק. כמו כן, נקבע בסעיף 11 להסכם כי צד המפר את ההסכם ישלם לצד השני פיצוי מוסכם בסך של 5,000 דולר.
2. ביום 15.3.04 הוגשה כנגד המשיב תביעה בשם העזבון, על ידי אחד בשם עלי יוסף סעיד, שעל פיה תבע העזבון מהמשיב פיצוי של כ-1.5 מליון ש"ח, שאותו העמיד לצרכי אגרה על הסך של 500,000 ש"ח (ת"א 1468/04 להלן: "
התביעה הראשונה"). עילת התביעה היתה כי במהלך תקופת השכירות, המשיב ביצע עבודות חפירה בכל שטח החלקה בעומק של 40 מ' ובתום תקופת השכירות החזיר את החלקה מבלי להכשיר את השטח כאדמה חקלאית, כפי שהתחייב בהסכם. אשר על כן, תבע העזבון פיצוי יומי של 150 דולר ליום X תקופה של כ-7 שנים וכן פיצוי מוסכם של 5,000 דולר וכן פיצוי בסך כ-38,000 ש"ח בגין עלות פינוי הפסולת ומילוי הקרקע והכשרתה מחדש לייעודה החקלאי.
התביעה הראשונה נמחקה על הסף ביום 31.1.2005, לאחר שבית המשפט מצא כי עלי יוסף סעיד התיימר לייצג את עזבון המנוח מכח ייפוי כח שניתן לו על ידי המנוח בחייו, אך מאחר שיפוי הכח פוקע עם המוות, הוא לא היה מוסמך לתבוע בשם העזבון.
3. לאחר מחיקת התביעה, הוגשה ביום
28.2.05 תביעה זהה בשם העזבון, והפעם על ידי המערער מס' 2, אחד היורשים על פי דין (להלן: "
התביעה השנייה"). אלא שגם התביעה השנייה נמחקה בגין התיישנות. בית המשפט קמא קבע כי הסכם השכירות הסתיים ביום
6.4.97 ומכאן ואילך החל מרוץ ההתיישנות, ומאחר שהתביעה הוגשה בחלוף כמעט שמונה שנים, דינה להדחות מחמת התיישנות.
על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו.
4. לטענת המערער, היה על בית המשפט, להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופה בה היתה התביעה הראשונה תלוייה ועומדת, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. התביעה הראשונה הוגשה ביום
15.3.04, כשלושה שבועות לפני חלוף תקופת ההתיישנות ונמחקה ביום
31.1.2005. בנוסף, טען המערער לתחולת סעיף 18 לחוק ההתיישנות.
וזו לשון סעיפים 15-16 ו-18 לחוק ההתיישנות:
15. הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה
נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.
16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב.
18. לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות.
5. האם יש תחולה בענייננו לסעיף 15 לחוק ההתיישנות?
סעיף 15 לחוק ההתיישנות מהווה את חוליית הקישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין ונועד למקרים בהם בעל הדין הגיש תביעה, אך זו לא נדונה לגופה אלא הופסקה מטעמים שאין בהם כדי להוות מעשה בית דין, כגון תביעה שנמחקה על הסף, תביעה שהופסקה או תביעה שנמחקה מחוסר מעש.
הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות "...
מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה... הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה בית דין,
והיא תוחל רק מקום שהתובענה השניה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה בית דין" - ע"א 1650/00
זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166, 178 (2003). הפסיקה פירשה באופן רחב את המונח "נדחתה" באופן שמדובר על כל תובענה שהופסק הדיון בה ולא נדונה לגופה - רע"א 68/89
צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור פ"ד מג(2) 624, 627 (1989).
תנאי לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שתהא זהות בין התביעה הראשונה לבין התביעה המאוחרת, הן זהות בעילות והן זהות בצדדים - רע"א 8500/02
זמיר סוכנויות לביטוח נ' אררט חברה לביטוח, דינים עליון סח 82 (2003).