השופט י' כהן
ההליך
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (
כב' השופטת הגב' כאמלה ג'דעון) מתאריך 28.2.06 בתיק ה"פ 676/01.
2. בפסק הדין דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערים, בה עתרו לכך שיוצהר, כי המסמכים עליהם חתמו לצורך קבלת הלוואה מאת המשיב 1 (להלן - "
הבנק"), כמו גם הסכם המשכון - לפיו משכנו המערערים לטובת הבנק את דירת מגוריהם הידועה כגוש 6534 חלקה 149 בהרצליה (להלן: "
הדירה") - הם בטלים ומבוטלים.
הרקע העובדתי
3. המערערים הם בני זוג, והמשיב 2 (להלן - "
אמיתי") הוא אחיו של המערער. אמיתי נקלע לקשיים כספיים, ונזקק להלוואה. בצר לו פנה אל המערערים בבקשה כי יעזרו לו, וימשכנו את דירת מגוריהם, על מנת שיוכל לקבל הלוואה.
בתאריך 21.11.1997 נחתם חוזה בין אמיתי והמערערים, ולפיו אמיתי מכר למערערים דירה שהייתה בבעלותו בנהריה, תמורת הסך 280,000 דולר. חוזה זה הוצג לבנק, ובהסתמך עליו היה הבנק נכון לאשר למערערים ולאמיתי הלוואה בסך 575,000 ש"ח. עם זאת, כיוון שהדירה בנהריה הייתה משועבדת, שעבדו המערערים לטובת הבנק את דירת המגורים שהייתה בבעלותם בהרצליה, לשם הבטחת פרעון ההלוואה.
למעשה, אמיתי היה זה שפעל מול הבנק להסדרת ההלוואה, והמערערים הגיעו לבנק פעם אחת בלבד, בחודש דצמבר 1997, על מנת לחתום על המסמכים הדרושים לשם קבלת ההלוואה. בבקשת ההלוואה ובהסכם ההלוואה הופיעו המערערים ואמיתי כלווים, וחשבונו של אמיתי היה החשבון ממנו היו אמורים להתבצע התשלומים לפרעון ההלוואה. עם סידור ההלוואה, נתנו המערערים לבנק הוראה להעביר את סכום ההלוואה לידיו של אמיתי, ובתאריך 9.1.98 מסר הבנק לאמיתי שיק בסך 575,000 ש"ח.
4. בתביעתם טענו המערערים, כי הסכם המכר נחתם כיוון שאמיתי ביקש להרגיעם, והציע להעביר על שמם את הדירה שבנהריה. ואולם, דירה זו מעולם לא הועברה לידי המערערים, עסקת המכר לא דווחה לרשויות השונות, ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובת המערערים. זאת ועוד, חרף העובדה שבחוזה המכר נרשם, כי המערערים שילמו לאמיתי סכום השווה ל- 100,000 דולר במעמד חתימת החוזה, סכום זה לא שולם לידיו.
לימים, ומפאת הקשיים הכספיים אליהם נקלע אמיתי, מונה כונס נכסים לדירה שבנהריה, על מנת לממש השעבוד שהיה רשום עליה, לשם פרעון חיוביו של אמיתי אשר הובטחו בשעבוד שנרשם על הדירה.
5. מעת שניתנה ההלוואה (בחודש ינואר 1998) ועד לחודש מאי 1999, אמיתי פרע את תשלומי ההלוואה כסדרם. משהחריף מצבו הכספי של אמיתי, והוא לא יכול היה להמשיך ולעמוד בפרעון ההלוואה, פתח הבנק בהליכים למימוש השעבוד שקיבל מהמערערים על דירת מגוריהם בהרצליה, ובין היתר פנה ללשכת ההוצאה לפועל, וביקש כי המערערים יפונו מדירתם, על מנת שניתן יהיה לממש את השעבוד ולמכור את הדירה לכל המרבה במחיר.
6. בתאריך 27.3.01, ולאחר שנקבע מועד לפינוי דירתם, עתרו המערערים לבית המשפט בבקשה (אשר הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים) למתן פסק דין הצהרתי, בו יוצהר, כי מסמכי ההלוואה עליהם חתמו בטלים ומבוטלים וכן מבוטל גם המשכון אשר נרשם בקשר עם דירתם.
לחלופין עתרו למתן פסק דין, הקובע, כי המערערים אינם חייבים בתשלומי החזר ההלוואה, ואמיתי הוא החייב היחיד והבלעדי, והוא לבדו חייב לפרוע את ההלוואה.
7. בבקשתם פרטו המערערים את בעיותיו הרפואיות והאישיות של המערער, וטענו כי כלל לא היו בעלי יכולת כספית להחזר תשלומי ההלוואה. לטענתם, חתמו על מסמכי ההלוואה בבנק מבלי שהוסבר להם דבר לעניין מהות המסמכים וההשלכות הנובעות מהם, וחתימתם על מסמכי המשכנתא הוצאה מהם במרמה ותוך הטעיה מכוונת, ולאחר שנאמר להם כי רק אמיתי הוא שיחזיר את ההלוואה. עוד טענו המערערים, כי כלל לא ידעו שאמיתי אינו פורע את תשלומי ההלוואה, שכן הבנק שלח את מכתבי ההתרעה בעניין זה לכתובתו של אמיתי בלבד.
פסק דינו של בית משפט קמא
8. על יסוד העדויות שבאו בפניו קבע בית המשפט קמא, כי אמיתי היה הרוח החיה מאחורי כל תהליך קבלת ההלוואה מהבנק. בית משפט קמא ציין את עדותו של אמיתי אודות יחסיו המיוחדים בינו לבין מנהלת הסניף, הגב' צהלה מדינה, ואת דבריו כי הבנק "נחלץ לעזרתו" לקבלת מימון כספי, ובתנאי שיניח בפניו עסקת מכר וימציא בטוחה קרקעית, ולמעשה, הבנק היה זה שהציע לבצע עסקת מכר בנכסיו לצורך קבלת המימון.
בית המשפט קמא קיבל עדותו של אמיתי, וקבע כי עדותו לא הופרכה, ולמעשה אף נתחזקה לאור חומר הראיות שהוצג לבית המשפט, מה עוד, שהבנק, מטעמיו, לא מצא להעיד את מנהלת הסניף, הגב' מדינה, שלדעת בית המשפט "עדותה הייתה חיונית על מנת לשפוך אור על נסיבות אישור ההלוואה ועל הטענות שהועלו על ידי אמיתי בעדותו".
9. עם זאת, בית משפט קמא לא קיבל טענת המערערים, כי הבנק הטעה את המערערים או פעל כלפיהם במרמה. בית המשפט השתכנע, שהמערערים ידעו משמעות המסמכים עליהם חתמו, ושעבוד הדירה נעשה על ידם בהסכמה מלאה ומרצון חופשי. כמו כן דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים, כי הבנק הבטיח להם שלא יחויבו בתשלום כלשהו בנוגע להלוואה.
על יסוד הראיות שהובאו בפניו, הסיק בית המשפט קמא, כי הסכם המכר של הדירה בנהריה היה, בידיעת הצדדים, הסכם למראית עין, עליו חתמו המערערים מרצונם החופשי ביודעם כי הדבר דרוש על מנת לסייע לאמיתי בקבלת ההלוואה לה היה זקוק, וכך קבע בית המשפט:
"הוכח כי המבקשים חתמו על הסכם המכר של הדירה בנהריה מרצונם הטוב והחופשי ומתוך ידיעה כי ההסכם אינו משקף נאמנה את המצב האמיתי של העיסקה, ומתוך ידיעה כי מתן ההלוואה לאמיתי כפוף להצגת הסכם זה לבנק, וכל זאת במטרה לעזור לאמיתי בהשגת מימון כספי שיסייע לו במצוקה אליה נקלע."
ובהמשך הדברים נקבע:
"כל העובדות הנ"ל מבססות את המסקנה כי הסכם המכר שנחתם בין [המערערים] לאמיתי היה, בידיעת הצדדים, הסכם למראית עין, ומטרתו הייתה אך ורק לעזור לאמיתי ולספק לו תשתית לקבלת ההלוואה מהבנק."