ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני) מיום 28.2.12 שבו דחה בית המשפט את תביעת המערער לביטול פסק דין מיום 4.4.95, שנתן תוקף להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים במסגרת תביעה לפינוי שהגישה המשיבה, ואשר הורה על פינוי המערער מחלק ממקרקעין שבהם הוא מחזיק.
1. רקע
בשנת 1964 רכשו ה"ה זיסמן מהמשיבה את מגרש 26/2 בגוש 4445 בשטח של 212 ממ"ר (להלן "מגרש 26/2). בהסכם המכר נרשם כי ידוע לרוכשים ש" גודל החלקה וגבולותיה יקבע בעתיד בגלל אי בירור מקום כביש בילו". ביום 31.12.87 מכרו יורשיהם של ה"ה זיסמן את הזכויות שירשו במגרש 26/2 למערער. בהסכם המכר הזה אישר המערער כי מדובר במקרקעין בשטח 212 ממ"ר לערך. בהסכם האחרון אוזכר גם הסכם המכר לזיסמן.
בשנת 1994 הגישה המשיבה תובענה לפינוי נגד המערער בטענה שפלש לשטח נוסף במקרקעין (מגרש 26/1) בתביעה זו, שבה יוצג המערער על ידי עורך דין, הגיעו הצדדים, ביום 4.4.95, להסכם פשרה, שעל פיו יפנה המערער את השטח שאליו פלש ויקבל ארכה לפינוי למשך שנה אחת. בית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין").
המערער לא פינה את המקרקעין שהסכים וחויב לפנותם, חרף הליכים נוספים שנקטה המשיבה.
בתובענה שהגיש לבית משפט קמא, בחודש אפריל 2009, עתר המערער לביטול פסק הדין.
המערער טען בתביעתו כדלקמן: המשיבה כלל אינה בעלת המקרקעין, השייכים לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, שעל כן לא קמה לה עילת פינוי; המשיבה השתהתה משך למעלה מעשור בביצוע הפינוי; למיטב ידיעתו וזכרונו של המערער, במשפט בשנת 1994 לא היה ברשותו התיעוד שעל פיו המקרקעין (הנכס בחלקה 26) נמכרו לרוכשים הראשונים; המערער רכש את מגרש 26 כולו, והמשיבה לא גילתה לו מסמכים ופרטים שהיו ידועים לה בעת שהגיעה עמו להסכם הפשרה; עקב חלוף הזמן בוער תיק בית המשפט נושא פסק הדין.
המערער טען כי שטח המגרש שבו הוא מחזיק עולה ל 698 ממ"ר, אך לא המציא כל הסבר כיצד השתנה וצמח שטח המגרש. נציין כי השטח שבו מחזיק המערער כולל את המגרש שרכש (26/2) וכן את מגרש 26/1.
2. פסק הדין של בית משפט קמא
בית משפט קמא דחה את התביעה, לאחר שלפנים משורת הדין, נדרש בהסכמת הצדדים לכל השאלות שהעלה המערער לגופו של ענין, ולא הגביל עצמו לשאלה אם קיימת עילה לביטול פסק הדין. בית המשפט מצא כי המערער לא רכש כלל את מגרש 26/1, וכי השטח שרכש במגרש 26/2 הוא השטח הנקוב בחוזה הרכישה שלו מזיסמן (212 מ"ר) ובהסכם שבין המשיבה לזיסמן, ושטח זה לא גדל. בית המשפט הסתמך, לצורך ממצאיו אלו, גם על ממצאים עובדתיים של מומחה שמינה (אשר לא נחקר חרף אורכות שניתנו למערער להפקדת שכר המומחה), ועל מכתב שכתב המערער למשיבה ביום 14.11.95 שבו ביקש לשכור את מגרש 26/1
3. תמצית טענות המערער
בערעור חוזר המערער וטוען לטענות שטען בבית משפט קמא. המערער גורס כי בשנת 1988 הוקנתה חלקה 26 כולה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים (לפי תעודה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים מיום 1.5.88), וכי אף המשיבה הייתה ערה לכך בשנת 94 וביקשה לקבל אישור שהמקרקעין הועברו אליה. עוד טוען המערער כי מסמכים שהוצגו לבית המשפט (כגון תשריט מודד ודוח של מינהל מקרקעין ישראל) מגלים שרכש את מלוא החלקה.
4. דיון
לא מצאנו ממש בערעור. אנו סבורים שמלכתחילה לא גילתה התובענה עילה לביטול פסק הפשרה. המערער טען בתביעתו לביטול פסק הדין כי "למיטב ידיעתו וזכרונו של המערער", בזמן המשפט בשנת 1994 "לא היו מצויים ברשותו התיעוד ... ולפיו המקרקעין לרבות הבנוי עליהם נמכרו על ידי הנתבעת לרוכשים הראשונים ..." (סעיף 8 בתביעה לביטול פסק דין). די היה בנוסח מעורפל זה של הדברים לקבוע שגם המערער אינו בטוח כי המסמכים לא היו בידו בעת המשפט שבו ניתן פסק הדין. זאת ועוד, כאמור המערער יוצג על ידי עורך דין, שיכול היה לדרוש ולקבל לעיונו את כל המסמכים שכיום מנסה המערער להסתמך עליהם. המערער גם לא טרח לזמן את אותו עורך דין לעדות מטעמו, כדי להסביר לבית המשפט כיצד, כטענת המערער, הוסתרו ממנו המסמכים שהתגלו לו בהליך נושא הערעור.
הדין מכיר בעילה של ביטול פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם ברצון, בהתאם לעילות המנויות בפרק ב' בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"א-1970 (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 (1997)). בע"א 7663/11 דדון נ' חדד (29.4.13) נדרש כב' השופט דנציגר לייחודיות של הסכם הפשרה כדלקמן:
" במישור העקרוני, דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיותה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת [ראו, למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (להלן: עניין בן לולו )]. לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם "רגיל" (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה.
הסכמי פשרה מועדים מעצם טבעם יותר מהסכמים "רגילים" לטענות בדבר פגמים ברצון כגון כפייה או עושק [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 907-902, 927-920 (1992) (להלן: פרידמן וכהן ). כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים [ראו, למשל: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט (4) 149 (1985); ומנגד ראו: ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193 (2004) (להלן: עניין ארביב )]. כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להידחות עקב שיהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין )].
זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל"קניית סיכון" ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר [ראו: פרידמן וכהן 741-736; עניין בן לולו 594-593]" (ההדגשות שלנו).
ולענייננו. המערער היה מיוצג על ידי עו"ד בערכאה למטה, אך לא טרח לזמנו לעדות. התביעה לביטול ההסכם הוגשה כעשר שנים לאחר המועד שבו ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, והוגשה רק לאחר שהחלו הליכי הפינוי של המערער על פי פסק הדין. תיק בית משפט קמא נושא פסק הדין בוער, ואין כל אפשרות לעמוד על טיב טענות הצדדים שם, והאם אכן קמה עילת ביטול מחמת פגם ברצון. מכל מקום לא ראינו כי המערער הוכיח את התקיימותה של איזה מעילות ביטול הפשרה כמובא לעיל, אף לא לכאורה. כאמור, די היה בכך לדחיית תביעתו של המערער.