זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מוקי לנדמן) מיום 3.9.02 בת"א 10315/01, שדחה את תביעת המערער נגד המשיבים.
1.
רקע
(א) בין המערער לגרושתו התנהלו מזה מספר שנים הליכים משפטיים בבית הדין הרבני בקשר לבנם הקטין, לרבות הסדר משמורת, ביקור וראייה. במסגרת ההליכים עברו בני הזוג אבחון, ובין היתר ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית הממליצה שגרושתו של המערער תקבל "טיפול פסיכותרפויטי" (אף-על-פי שמונח זה מופיע גם בסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק הפסיכולוגים"), כינה אותו בית משפט קמא, וכך נעשה גם אנו, בשם "
טיפול פסיכותרפי"). בית הדין הרבני אימץ את ההמלצה שבחוות הדעת עוד בשנת 1996; הגרושה הגיעה לראיון ראשוני אצל משיבה 3, והחלה טיפול אצל משיבה 1 (להלן: "
המשיבה"), מטפלת משפחתית מוסמכת ובעלת תואר שני במדעי ההתנהגות. המשיבה נפגשה עם המערער, גרושתו ובנם הקטין, והטיפול נמשך עד קיץ 1998, שאז חל נתק בין הצדדים.
(ב) המערער הגיש תלונה לוועדת התלונות שלפי חוק הפסיכולוגים בטענה שהמשיבה אינה רשאית לתת טיפול פסיכותרפי. הוועדה דחתה את תלונתו, בקובעה, בין היתר, כי במצב החוקי הקיים, ובהעדר חוק הקובע מי מוסמך ליתן טיפול פסיכותרפי, לא ברור בדיוק מי מוסמך לתתו, ועל כן, למעט במקרה של פסיכולוג שאינו פסיכולוג קליני, הדין אינו מונע מאדם לעסוק בפסיכותרפיה. עוד ציינה הוועדה, כי בפועל גם עובדים סוציאליים עוסקים בתחום.
(ג) המערער הגיש לבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב תביעה קטנה נגד המשיבים להשבת סכומי כסף ששילם להם בגין הטיפול שקיבל מהמשיבה, מאחר שלטענתו אין היא מוסמכת לתת טיפול פסיכותרפי. טיפול כזה, לטענתו, יכול שיינתן אך ורק על-ידי פסיכיאטר או פסיכולוג קליני מוסמך. בית המשפט לתביעות קטנות העביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום בתל אביב, ובהסכמת הצדדים הפלוגתה היחידה שעמדה להכרעה היא זו:
"
האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני." (סעיף 1 לפסק הדין).
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
בפסק הדין דחה בית משפט השלום את תביעת המערער, וקבע:
(א) נקודת המוצא לדיון היא חוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע כי כל אדם רשאי לעבוד בכל עבודה או משלח יד (סעיף 3), אלא-אם-כן נקבעו הגבלה או איסור בדין, והם עומדים בתנאי פסקת ההגבלה (סעיף 4).
(ב) בית המשפט הגדיר טיפול פסיכותרפי בהתבסס על ספרות אותה איתר, כ"
אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי." (עמ' 4 לפסק הדין), וקבע שאין בנמצא חוק המסדיר את העיסוק בתחום, חרף ניסיונות לחוקק חוק כזה.
(ג) בית המשפט עמד על הקושי הטאוטולוגי שבהגדרת "עיסוק בפסיכולוגיה"; הגדרה המגדירה את המונח הטעון הגדרה באמצעות המונח עצמו. בית המשפט אף עמד על הקושי שמתעורר מפאת הצורך ליישב את ההגדרה עם הוראת ייחוד המקצוע, הקבועה בסעיף 2(א) לחוק הפסיכולוגים. "עיסוק בפסיכולוגיה" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך:
עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים
בדרך כלל בידי פסיכולוג; [ההדגשה הוספה]
וסעיף 2(א) לחוק הפסיכולוגים קובע כי "
לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג ובהתאם לרישומו או בהתאם להיתרו ותנאיו לפי סעיף 19." (השווה: סעיפים 2 ו-3 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996). לכאורה, אם רק פסיכולוג מוסמך רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, כיצד יכול לעסוק בה, אם בכלל, גם בעל מקצוע אחר, דוגמת עובד סוציאלי? מדוע מופיעה התיבה "בדרך כלל" בהגדרת טיפול פסיכולוגי? לשאלות אלו השיב בית משפט קמא כדלקמן:
"
הדרך ליישב את האמור לעיל עם חוק הפסיכולוגים, הינה בהבנה שנקודת הכובד אינה בטכניקת הטיפול (פסיכותרפיה), אלא במטרת הטיפול:
אם מטרת הטיפול היא טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי - הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים;
אם מטרת הטיפול היא שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה - הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים והוא מותר לעובד סוציאלי." (עמ' 7 לפסק הדין).
(ד) בית המשפט דן בסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים וקבע, שכל שקובע סעיף זה הוא, שמתוך אוכלוסיית הפסיכולוגים, רק מי שהוא פסיכולוג קליני רשאי לתת טיפול פסיכותרפי, ואין הוא קובע דבר לגבי מי שאינו פסיכולוג בקשר ליכולתו לתת טיפול פסיכותרפי.
(ה) בית המשפט קבע שמסקנתו מתחזקת לנוכח סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, המוציא מגדר תחולתו של חוק הפסיכולוגים עיסוק שברגיל נתון לפסיכולוג, אם הוא נעשה בידי אדם העוסק במקצועו כדין, ובמהלך עיסוקו ובתום לב עושה שימוש בטכניקה שאפשר לשייכה לטיפול פסיכולוגי.
(ו) כאמור, בית המשפט דחה את התביעה, ומכאן הערעור.