השופט א' גרוניס:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת נ' אחיטוב) בו נדחתה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים).
2. המערער, יליד שנת 1966, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 30.11.95, עת שהיה אחד מארבעה נוספים בכלי רכב, שנהגו היה המשיב 2. המשיבה 1, דולב חברה לביטוח בע"מ (להלן - המשיבה), ביטחה את השימוש ברכב. התאונה אירעה כאשר כלי הרכב בו הוסע המערער עצר עצירה מוחלטת לפני רמזור ונפגע קלות מאחור על ידי מכונית אחרת. המערער, שישב במושב האחורי כשהוא אינו חגור, נזרק קדימה. לטענת המערער, במהלך התאונה הוא נחבל בגבו ובראשו. פרט למערער, איש מבין נוסעי הרכב לא נפגע בתאונה. מיד לאחר התאונה, שב המערער לביתו. משלא חש בטוב, הובהל המערער כעבור מספר שעות לבית החולים, כאשר הוא מתלונן על כאבים בגב התחתון ובראש. ממצאי הבדיקות הראשוניות שנערכו למערער בחדר המיון בבית החולים העלו, כי הפגיעות הגופניות שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה הינן מזעריות. נמצא, כי המערער אינו סובל ממגבלות כלשהן בתנועה וכי הוא מסוגל להניע בחופשיות את איברי גופו. עם זאת, כחודש לאחר שאירעה התאונה חלה התדרדרות הדרגתית במצבו הרפואי של המערער. החל מאותה עת, אושפז המערער תכופות בבתי חולים, תוך שהוא מתלונן על כאבי גב, קשיי ניידות, אין אונות ואובדן שליטה על הסוגרים. משחלפו מספר חודשים מאז התאונה, התקשה המערער לנוע בכוחות עצמו והוא החל להיעזר במקל הליכה ובכיסא גלגלים. כמו-כן, הוא נהג להסתייע בבני משפחתו לשם ביצוע פעולות יומיומיות פשוטות. כשנתיים לאחר התאונה, המערער לא הזיז עוד את פלג גופו התחתון. חרף האמור, מרבית הבדיקות שנערכו למערער היו תקינות ולא אובחנו בהן ממצאים פתולוגיים כלשהם שיכלו להסביר את מכאוביו ומוגבלותו. כמו-כן, בבדיקות שנערכו למערער תחת הרדמה כללית לא אותרה בעיה משמעותית בתנועות פלג גופו התחתון. לפיכך, עלתה האפשרות כי מקור הבעיה של המערער איננו גופני אלא נפשי. בשל כך אושפז המערער לפרקי זמן שונים במחלקות פסיכיאטריות ונוירולוגיות של מספר בתי חולים.
3. תחילה הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום ברמלה בגין הנזקים הרפואיים, אשר לטענתו, נגרמו לו עקב התאונה. בעקבות זאת, החליט בית המשפט למנות שני מומחים רפואיים: פרופ' מוריס עזריה כמומחה בתחום האורתופדיה וד"ר נח גונן, כמומחה בתחום הפסיכיאטריה. עם קבלת חוות הדעת של המומחים הרפואיים העריך המערער כי סכום התביעה עשוי להיות גבוה מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. בשל כך החליט הוא לתקן את תביעתו בהתאם והיא הועברה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. עוד יצוין, כי בעקבות המלצתו של ד"ר גונן, מינה בית המשפט המחוזי את פרופ' חנן מוניץ כמומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה. כמו-כן, עם תום שמיעת הראיות בתיק, הוחלט, בהתאם לבקשת המערער, למנות מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר גבריאל תמיר. בסופו של דבר פסק בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את תביעת המערער. זאת, משום שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נגרמה לו נכות כלשהי, בין גופנית ובין נפשית, כתוצאה מן התאונה. לשיטת בית המשפט דלמטה, החלטת המומחה האורתופדי להעמיד את נכותו הרפואית של המערער על 15 אחוזים, אינה מעוגנת בממצאים עובדתיים-רפואיים ונבעה משיקולים שלא היה ראוי להביאם בחשבון. לפיכך החליט בית המשפט, כי אין מקום לקבוע למערער נכות רפואית בתחום זה. באשר לנכות המערער בתחום הפסיכיאטרי, קבע בית המשפט, בהתבסס על עדויות וחוות דעת המומחים שהוצגו בפניו, כי לא עלה בידיו של המערער להוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי כי הוא סובל מתסמונת קונברסיבית. התרשמותה הכללית של הערכאה דלמטה הייתה, כי המערער מנסה להציג את מצבו הרפואי כחמור בהרבה מכפי שהוא באמת. זאת, תוך שהוא איננו מבצע במודע פעולות פשוטות, מסרב באופן שיטתי לשתף פעולה עם רופאיו ומוסר תשובות לא עקביות לשאלות הקשורות לתביעת הפיצויים. כמו-כן ניכר היה, כי המערער ממאן לקחת חלק פעיל בהליכי שיקומו. לעניין ההחלטה בדבר קיומה של הנכות הנפשית, התחשב בית המשפט בעובדה שאף עובר לתאונה התלונן המערער על בעיות רפואיות שלא עוגנו בממצאים אורגניים. לבסוף, פסק בית המשפט, כי אין להעניק למערער פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. זאת, הן משום שהמערער לא נאלץ להתאשפז בבית החולים מיד לאחר התאונה, והן משום שבית המשפט סבר כי מכל סכום פיצוי אפשרי שייפסק בגין ראש נזק זה ינוכו ממילא תשלומי קצבאות המוסד לביטוח לאומי להן זכאי המערער, ושערכן המהוון מגיע לסך של כ-1,500,000 ש"ח.
4. המערער תוקף את החלטת בית משפט קמא על כל חלקיה. המערער גורס, כי ההחלטה שלא לקבוע לו אחוזי נכות כלשהם בגין הנזק הנפשי שנגרם לו עקב התאונה בטעות יסודה. לדידו, לאור חומר הראיות שהוצג בפני בית משפט לא ניתן לשלול את העמדה לפיה הוא לוקה בתסמונת קונברסיבית או למצער בתסמונת נפשית אחרת כתוצאה מן התאונה. המערער מבסס את טענתו על הטעמים הבאים: ראשית, על חוות דעתו של ד"ר גונן, בה מובהר כי אותרו אצל המערער חלק מן התסמינים האופייניים לחולי קונברסיה. שנית, על כך שההערכה של פרופ' מוניץ לפיה הוא אינו סובל מתסמונת קונברסיבית גובשה ללא בחינה יסודית ומדוקדקת והיא אינה נתמכת בספרות הרפואית המקובלת. לראיה מציג המערער חומר מדעי, אשר לטענתו מנוגד לאבחנה של פרופ' מוניץ וממנו ניתן ללמוד, כי חולי קונברסיה יכולים לבצע תנועות בהיסח הדעת, כי מחלת הקונברסיה עלולה להיות מלווה בכאבים וכי המחלה אינה חייבת להופיע מיד לאחר האירוע הטראומטי - קרות התאונה. לפיכך גורס המערער, כי היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי או למצער להתחשב באבחנתם של פסיכיאטרים ממוסדות רפואיים שונים בהם הוא התאשפז, אשר סברו כי הוא אכן סובל מתגובה נפשית קונברסיבית. כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט, שעה שפסל את חוות דעתו של ד"ר עזריה לעניין הנכות האורתופדית ועת שקבע כי אין להעניק לו פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לפיכך, מבקש המערער מבית המשפט זה להעריך מחדש את הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה, בין אם לאחר שימונה מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי ובין אם בהתבסס על חומר הראיות שהוצג בפני הערכאה דלמטה. על ההחלטה שלא להעניק לו אחוזי נכות בתחום הכירורגיה הפלסטית אין המערער משיג ועל כן איננו נדרשים לה. מנגד טענה המשיבה, כי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה המערער אינו סובל מנכות גופנית או נפשית כתוצאה מן התאונה מעוגנת היטב בחומר הראיות.
5. בכדי שהמשיבה תחויב בתשלום פיצויים על פי הוראות החוק, נדרש המערער לחלוף מעל שתי משוכות. תחילה, עליו להוכיח בהתאם למאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי כי אכן נגרם לו נזק כלשהו, בין אם גופני ובין אם נפשי. בהמשך, עליו להוכיח כי נזק זה אכן נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים. זוהי למעשה דרישת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין מצבו הרפואי הנוכחי של המערער. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהיה מונח בפני בית המשפט דלמטה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אנו סבורים, כי לא רק שלא ניתן לקבוע קיומה של נכות רפואית - אורגנית או נפשית - בהתבסס על חוות דעת ועדויות המומחים, אלא שאף אם קיימת נכות כלשהי לא ניתן לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת כי בעיותיו הרפואיות של המערער והגבלותיו התפקודיות אכן נגרמו כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים.
6.
הפגיעה האורתופדית - על פי הערכתו של המומחה הרפואי, ד"ר עזריה, הפגיעה האורתופדית שנגרמה למערער היא
מזערית. הבדיקות שערך ד"ר עזריה למערער מלמדות, כי מצבו הבריאותי תקין, למעט איתורה של פתלוגיה קלה בעמוד שדרה מותני, והכוונה לגיבנת (קיפוזיס). חרף העובדה שבחלק מן המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני ד"ר עזריה נאמר כי אובחנו שברים בעמוד השדרה המותני של המערער, סבר המומחה הרפואי כי קיומם של שברים אלו מוטל בספק. זאת, הן משום שבצילומים שהוצגו בפניו הוא לא הבחין בשברים אלו והן בהתבסס על מסמכים רפואיים נוספים המעידים על כך שלמערער לא נגרמה פגיעה אורתופדית של ממש. ד"ר עזריה אמנם אינו מתכחש לכך שהמערער לוקה במגבלה תפקודית, אולם, לשיטתו, מקורה איננו פיזי כי אם נפשי. יחד עם זאת, החליט ד"ר עזריה לקבוע למערער 15 אחוזי נכות. הערכה זו, כפי שמציין ד"ר עזריה בעדותו, נבעה מהתחשבותו במצבו הרפואי הכללי של המערער ובמספר גורמים נוספים, ביניהם: היות המערער מרותק לכיסא גלגלים במשך תקופה ארוכה, מצבו הפסיכיאטרי של המערער וקיומם של מסמכים רפואיים המעידים על כך שנגרמו למערער שברים קלים בחוליות של עמוד השדרה. בעדותו בפני בית משפט קמא נחקר ד"ר עזריה על הגורמים שהובילו אותו למסקנה בדבר אחוזי הנכות של המערער. אלה דבריו:
"ש. אחוזי הנכות שהענקת היו בגלל קיפוזיס או בגלל השברים?
ת. לא בגלל זה ולא בגלל זה... לא רציתי לקפח את התובע [המערער דכאן], הזדהיתי עם כך שהוא סובל..." (עמ' 128-127 לפרוטוקול).
ובהמשך:
"ת. אני נתתי 35 [צ"ל - 15] אחוזי נכות כי היה מרותק לכסא גלגלים. ולכן לא יכלתי להתעלם מזה ולתת לו 0 אחוזי נכות" (עמ' 129 לפרוטוקול).
בית משפט קמא החליט שלא לאמץ את המלצתו של ד"ר עזריה להעמיד את נכותו הרפואית של המערער על 15 אחוזים, בסברו כי מדובר ב"מן קביעה של חסד" אשר אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים בנוגע למצבו הרפואי של המערער. דעתי היא, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה שגה בית המשפט דלמטה שעה שבחר לסטות ממסקנות המומחה הרפואי. הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו. כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים:
"בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168).
אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5). במקרה דנא, לא התעלם בית המשפט מדעתו של ד"ר עזריה, לפיה הפגיעה האורתופדית של המערער הינה קלה ביותר. ברם, הוא סבר כי נפלה טעות במסקנה הנוגעת לשיעור הנכות שפסק המומחה למערער. כפי שכבר אוזכר, מסקנה זו לא נבעה באופן ישיר ממצבו הרפואי של המערער, כי אם משיקולים שונים, דוגמת הזדהות המומחה עם סבלו של המערער ובשל היות המערער מרותק לכיסא גלגלים במשך תקופה ארוכה. לשיטתי, בדין מצאה הערכאה הדיונית כי ראוי היה ששיקולים אלו לא יובאו בחשבון לעניין ההחלטה בדבר אחוזי הנכות בשל הפגיעה האורתופדית. זאת ועוד, בעדותו בפני בית המשפט המחוזי, לא נתן ד"ר עזריה תשובה מספקת לשאלות באשר למקור הגיבנת הקלה של המערער ולקשר שבינה לבין התאונה. מדברי המומחה שצוטטו לעיל עולה, כי ההחלטה לקבוע למערער אחוזי נכות רפואית לא נעשתה בשל איתורה של בעיה כלשהי בגבו של המערער. משכך, החלטתו של בית משפט קמא שלא לקבוע למערער אחוזי נכות בתחום האורתופדי בדין יסודה.
7.
הפגיעה הפסיכיאטרית - לצורך הערכת נכות המערער בתחום הפסיכיאטרי מונו שני מומחים רפואיים. ד"ר גונן, אשר בדק את המערער בשנת 1998, התקשה להגיע לאבחנה חד-משמעית באשר למצבו הרפואי של המערער. הוא סבר, כי אצל המערער מתקיימים בערבוביה אלמנטים של הפרעה קונברסיבית (Conversive Disorder) לצד אלמנטים של התחזות (Malingering). תסמונת קונברסיבית, על פי עדותם של שני המומחים, הינה תופעה בלתי מודעת של העדר תפקוד, שיתוק או אובדן תחושה באברי הגוף, שאין לה בסיס אנטומי או פיזיולוגי, אשר נגרמת על פי רוב כתוצאה מחוויה מאיימת. לשיטת ד"ר גונן, עמד המערער אך בארבעה מתוך ששה הקריטריונים הנדרשים על פי הספרות המקובלת לשם אבחונו כלוקה בהפרעה קונברסיבית. השיקולים התומכים בקיומה של הפרעה קונברסיבית, הינם: הופעתם של כאבי גב והפרעה מוטורית מיד לאחר התאונה (אם כי ד"ר גונן מסייג קביעה זו בציינו, כי על פי התיעוד הרפואי הופיעו הכאבים אך כחודש לאחר התאונה), חוסר המיקוד בהפרעות, התנהגותו התלותית של המערער והערכת ד"ר גונן כי המערער אינו מתוחכם דיו בכדי להתחזות במשך זמן כה רב. מאידך, השיקולים התומכים בהערכה כי מדובר בהתחזות, הינם: העובדה שחודשים ספורים לאחר התאונה החל המערער בהליכים לקבלת פיצויים וקצבת נכות, סירובו לשתף פעולה עם הרופאים, קיומו של רווח משני בדמות כספי הפיצויים וקצבת נכות והעובדה שהמערער סבל מבעיות פסיכוסוציאליות רבות עובר לתאונת הדרכים. כמו-כן, ציין ד"ר גונן בעדותו כי חוסר עקביותו של המערער במסירת פרטים הנוגעים למצבו והעובדה שהמערער נצפה כשהוא מבצע תנועות בהיסח הדעת, עלולים, אם כי לא בהכרח, להעיד על חוסר אמינות ולתמוך באבחנה כי מדובר בהתחזות. לבסוף, העיד ד"ר גונן, כי "אי אפשר לאבחן את התובע [המערער דכאן] כמי שסובל מהפרעה קונברסיבית. ניסיתי ולא הצלחתי" (עמ' 118 לפרוטוקול). זאת, משום שלשם כך נדרש כי המערער ימלא אחר כל ששת הקריטריונים המופיעים בספרות הרפואית. לדעת ד"ר גונן, אם אמנם סובל המערער מהפרעה קונברסיבית, הרי שיעור נכותו הוא 70 אחוזים. אולם, בשל העובדה שהוא לא היה משוכנע בוודאות בקיומה של תסמונת קונברסיבית, ומאחר ונתגלו אלמנטים של התחזות, הוא היה בדעה כי למערער 35 אחוזי נכות. יוטעם, כי ד"ר גונן העריך תחילה את האפשרות של התחזות ב-50 אחוזים. לאחר מכן, בעדותו, סבר כי יש להעניק משקל גדול יותר לאפשרות של התחזות והעמידה על 60 אחוזים ואילו לאפשרות של הפרעה קונברסיבית ניתנו 40 אחוזים.
המומחה הרפואי השני, פרופ' מוניץ, חיווה דעתו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המערער אינו סובל מהפרעה קונברסיבית. זאת, בהתבסס על כך שהמערער הרבה להתלונן על כאבים בעוד שהפרעה קונברסיבית מאופיינת בחוסר תחושה, בשל העובדה שהמגבלות הבריאותיות של המערער לא הופיעו מיד בסמוך לתאונה אלא כחודש לאחר מכן וכן מפאת העובדה שבעבר הירבה המערער להתלונן על בעיות בריאותיות אשר לא עוגנו בממצאים של ממש בבדיקות הרפואיות. פרופ' מוניץ הזכיר שתי אבחנות אפשרויות נוספות על הפרעה קונברסיבית באשר למצבו של המערער. האחת, הינה הפרעה סומטופורמית (Somatoform Disorder), קרי מצב בו החולה מתרגם, על פי רוב באופן בלתי מודע, לחצים שונים במהלך החיים לבעיה פיזית. השנייה, הינה Fictitious Disorder, קרי מצב בו אדם מתחזה באופן מודע לחולה שלא על מנת לזכות בטובת הנאה חומרית, אלא בכדי ליהנות מעצם היותו חולה. פרופ' מוניץ התקשה להכריע בין שתי האבחנות הללו, שכן הן נבדלות ביניהן אך בהיבט המודעות, אך כתב בחוות דעתו כי אין להערכתו מקום להעניק אחוזי נכות על רקע נפשי. אפשרות נוספת שהעלה פרופ' מוניץ הינה כי המערער מתחזה. הן בחוות דעתו והן בעדותו חזר הוא על מרבית השיקולים שהעלה ד"ר גונן, המחזקים את האפשרות של התחזות: קיומו של הרווח המשני (פיצויים), חוסר שיתוף פעולה בטיפולים, קיומם של תסמינים דרמטיים באופיים אשר הינם בלתי קבועים ומשתנים ומסירת תשובות לא עקביות לשאלות שנשאל. פרופ' מוניץ העריך, כי כל הגורמים הללו יחדיו תומכים באבחנה כי המערער סובל מתסמונת מודעת (עמ' 115 לפרוטוקול). זאת ועוד, הוא מבהיר כי אף אם היה עולה בידו לאבחן את המערער כסובל מהפרעה סומטופורמית, הרי שלא ניתן היה להוכיח כי הדבר נגרם עקב התאונה. זאת, הן בשל קיומו של חומר רפואי המצביע על כך שהמערער סבל מהפרעות אלו עוד טרם התאונה והן בשל העובדה שהשיתוק לא נגרם מיד לאחר התאונה. בשל כך, מסקנתו הסופית הייתה, כי אין מקום להעניק למערער אחוזי נכות על רקע נפשי. אכן, בעדותו של פרופ' מוניץ הועלתה אפשרות שלמערער נכות נפשית, והוא הזכיר שיעור של 50 אחוזים, אך עמדתו הברורה הייתה שגם אם קיימת נכות נפשית אין מקורה בתאונה.
8. טרם שאדרש לטענות המערער לגופן באשר לפגיעתו הנפשית, ארצה להתייחס בקצרה לטענה אחרת אשר בפיו, הנוגעת לסירובו של בית משפט קמא להיעתר לבקשתו למנות מומחה רפואי נוסף, שלישי במספר, בתחום הפסיכיאטרי. לדידי, טענה זו אין לה על מה לסמוך. על פי ההלכה המקובלת, מינוי מומחה רפואי נוסף -
"לא ייעשה כעניין שבשיגרה, אלא רק באותם המקרים בהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי אשר מונה על ידו" (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 676).
(ראו גם, רע"א 329/02 זגרון נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); רע"א 4195/02 סהר נ' ליפשיץ, פ"ד נו(5) 774). מינוי של מומחה רפואי נוסף ייעשה באותם מקרים בהם מתעורר חשש שללא עיון בחוות דעת רפואית נוספת יתקשה בית המשפט להגיע לחקר האמת ולאמוד נכונה את שיעור נכותו הרפואית של הנפגע. כך למשל, כאשר קיימות גישות רפואיות שונות בתחום מסוים ומתברר שהמומחה שנבחר אינו מייצג את ההשקפה הרפואית השלטת או כאשר קיים חשש כי המומחה לא העריך נכונה את אמינותו של הנפגע באשר לתלונותיו (ראו, רע"א 337/02 הנ"ל, בעמ' 678-677). באם הוחלט כי מינוי מומחה רפואי שני באותו תחום יעשה במשורה, במקרים חריגים בלבד, אזי על אחת כמה וכמה מתחייב שמינוי מומחה רפואי שלישי באותו תחום יתבצע אך במקרים חריגים שבחריגים. יש לזכור, כי מינוי מומחה רפואי נוסף עלול לייקר ולהאריך שלא לצורך את הליך התביעה לפי חוק הפיצויים, ובכך לסכל את המטרות שעמדו בפני המחוקק שעה שקבע את ההוראות המיוחדות לעניין מינוי מומחים רפואיים (רע"א 4195/02 הנ"ל, בעמ' 777). אינני סבור, כי העניין שלפנינו נופל לגדרם של אותם מקרים נדירים שבנדירים המצדיקים מינויו של מומחה רפואי שלישי באותו תחום. זאת, משום שלא אותרו סתירות או הבדלים משמעותיים באבחנות הסופיות של שני המומחים הרפואיים אשר היו מקשים על בית המשפט לקבל את החלטתו הסופית. כך, שניהם סברו כי המערער לא ממלא אחר כל הקריטריונים הדרושים בכדי לאבחנו כחולה קונברסיה. כך, שניהם הזכירו שיקולים זהים לשם ביסוס האפשרות לפיה המערער מתחזה. יש לזכור כי הכרעתו הסופית של בית משפט קמא התבססה הן על אבחנותיו של ד"ר גונן, אשר לגביו לא הועלו טענות כלשהן, והן משום שבסופו של דבר קביעותיהם הרפואיות של שני המומחים ביחס למצבו הנפשי של המערער אינן שונות זו מזו באופן מהותי. באשר להבדלים בשיעורי הנכות שקבע כל אחד מן המומחים הפסיכיאטרים למערער, כבר נפסק כי פער בגובה הנכויות, אינו מצדיק כשלעצמו מינוי של מומחה נוסף (רע"א 4195/02 הנ"ל, בעמ' 778-777).