השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מיום 18.12.01, בו חויבה המערערת, עיריית רחובות (להלן - "המערערת") לשלם לחברת בוטנרו אחזקות ופיתוח (1992) בע"מ (להלן - "המשיבה") סכום של כ-852,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומס ערך מוסף, עבור עבודות שביצעה המשיבה במוסדות חינוך. שתיים הן הסוגיות העיקריות בהן מבקשת המערערת את הכרעתנו: הדרך בה נוהל הדיון בבית משפט קמא, ושיטת החישוב הנכונה של שיעור הריבית על הסכומים להם זכאית המשיבה.
הרקע העובדתי
2. בבסיס ערעור זה, עומדת תובענה שהגישה המשיבה כנגד המערערת, בגין חוב בשל עבודות אחזקה ושיפוצים שביצעה עבורה במוסדות חינוך בשנות ה-90, ובין היתר, בבית ספר "בן צבי" (להלן - "החוב"). בין הצדדים נחתם חוזה ביום 27.6.1993, אשר הסדיר את חיוביהם ההדדיים באשר לאופי העבודות והתשלום עבורן (להלן - "החוזה"). ניתנה אופציה להאריך את תוקפו של החוזה בשנה נוספת, ואכן, בתום התקופה החוזית הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תמשיך ותבצע עבודות עבור העירייה בבית הספר "בן צבי", וזאת על פי מחירי החוזה. המשיבה צירפה לכתב תביעתה חוות דעת של מומחה (מיכאל אלמוג), אשר התבקש לבדוק אם המחירים שדרשה המשיבה תואמים את המכרז השנתי ולחלופין אם הם סבירים, וכן אם החשבונות שהגישה המשיבה תואמים את ביצוע בפועל. כן הוגשו חוות דעת של רואה חשבון (ראובני מנשה), לעניין חישוב הריבית בגין הפיגור בתשלום על חשבונות מאושרים, ובגין עבודות נוספות שלטענת המשיבה בוצעו על ידה.
3. כדי לקדם את בירור התובענה, מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעמו, מהנדס אורי ורון (להלן - "ורון"), אשר הונחה בהחלטה מיום 5.1.2000 בלשון זו: "המומחה יבדוק את יומני העבודות באתרים נשוא המחלוקת, ויקבע גודל שטחים וכמויות על פי מדידות בשטח. כמו כן יקבע מחירים נכון למועדי ביצוע העבודות". ביום 10.10.2000 הגיש המומחה את חוות דעתו הראשונה, ובחוות דעת משלימה מיום 22.11.200 קבע כי הסכום אותו חייבת המערערת בגין הפרשי מחירים, הפרשי ריבית והצמדה, והפרשים בגין עבודות בבית ספר "בן צבי" בעיר, מעודכן ליום 1.9.95, הנו 851,847.87 ש"ח (להלן - "הקרן"). המומחה הוסיף וקבע, כי "לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל וכן את סכום המע"מ לפי החוק". בשיחת טלפון שקוימה בהסכמת הצדדים עם המומחה, הוא הבהיר כי כוונתו לכך שהמע"מ יתווסף להפרשי ההצמדה והריבית בלבד, הואיל ובסכום הקרן כבר גולם מס זה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. עובר למתן פסק הדין היו הצדדים חלוקיםביניהם בשאלת גובה הריבית שתתוסף לסכום בו חויבה המערערת מיום, 1.9.95 ועד למועד התשלום בפועל. לטענת המשיבה, קיבל המומחה את עמדתה כי את חישוב הריבית יש לעשות על פי הנהוג בהעברות בבנקים (להלן - "ריבית העברות בבנקים"), ואילו לטענת המערערת, קבע המומחה כי הריבית תהיה "כדין". בית המשפט קמא הכריע במחלוקת זו על ידי כך שחזר להסדר אותו קבעו הצדדים בחוזה המקורי ביניהם מחודש יוני 1993, לאמור (ראו סעיף 63(6) לחוזה): "במקרה שיתרת שכר החוזה לא תשולם לקבלן במועד הנקוב בחוזה, תשא יתרת שכר החוזה, בפיצוי בגין הפיגור בתשלום, ריבית החשב הכללי לתקופה החל מתום המועד הנקוב בחוזה לתשלום יתרת שכר החוזה ועד תשלום יתר שכר החוזה בפועל". מבית המשפט לא נעלמה העובדה כי המשיבה עתרה בתביעתה לפסוק לה "ריבית העברה לבנקים" ולא את ריבית החשב הכללי, ולפיכך הורה כי בכפוף להסדר אותו התווה, תשלם המערערת את הסכום הנמוך מבין השניים. עוד נקבע כי לסכומים בגין הצמדה וריבית יתווסף מע"מ כחוק, וכי כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין. בית משפט קמא חייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח "צמוד כדין".
לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה לתיקונו ולעכב את ביצועו, בטענה שריבית החשב כבר כוללת בתוכה הפרשי הצמדה ומע"מ. מנגד, טענה המשיבה, כי הנוסחה אותה אימץ בית המשפט נועדה כדי לפצותה על העיכוב הממושך בתשלום הכספים, כפי שהדבר מצא ביטוי בגוף פסק הדין. בית משפט קמא דחה בקשה אחרונה זו הואיל וסבר כי הבקשה חורגת מסמכות התיקון הקבועה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.
טענות המערערת
5. על פי השקפת המערערת, לא קיים בית משפט קמא את ההליכים בפניו כמתחייב מסדרי הדין. נטען, כי הוא לא אפשר לצדדים להגיש ראיות וסיכומים, מנע חקירה מסודרת של המומחה מטעמו, והסתפק בבירור טלפוני עמו. פגמים אלו, הוסיפה המערערת וטענה, גרמו לכך שהיא חויבה בקרן המורכבת מסכומים שכבר שילמה, ואף בריבית והפרשי הצמדה על קרן זו, על אף שהמומחה לא נקב בשיעור הריבית אף שהתבקש לעשות זאת. יתר על כן, בפסק הדין מצויות סתירות פנימיות, שאחת מהן נובעת מכך שאף כי לכאורה אימץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה, הוא בחר לסטות ממנה בכל הנוגע לדרך חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, וקבע הסדר שאפילו המשיבה לא עתרה לו.
כן נטען, כי בית משפט קמא פסק כפל-הפרשי-הצמדה ומע"מ, פעם על פי פסק הדין, ופעם מעצם העובדה שריבית החשב הכללי כבר כוללת בתוכה הפרשי הצמדה ומע"מ. טעות זו בולטת לנוכח כוונתה של הערכאה הראשונה, שמצאה ביטוי גם בגוף פסק הדין, לאפשר לה לשלם את הסכום הנמוך מבין שני אלה - ריבית החשב הכללי או ריבית ההעברה לבנקים, הואיל וחיוביה ממומנים על ידי הציבור הרחב.
לפיכך, מבקשת המערערת, שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, ולחלופין, כי יבוטל החיוב שהושת עליה כך שהקרן תשא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. לחילופי חילופין, מבקשת המערערת לקבוע, כי לסכום הקרן תתווסף ריבית החשב הכללי בלבד.
בסיכומי התשובה דחתה המערערת את טענות המשיבה, לפיה קיבלו הצדדים בהסכמה את חוות דעת המומחה, והיא מוחה כנגד העלאת טענות המתייחסות לאירועים שאירעו, כביכול, באולם בית המשפט קמא, אך לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. המערערת טענה כי מעולם לא הסכימה, מראש או בדיעבד, לכך שמסקנות המומחה יחייבו אותה, או כי לא תהיה רשאית להשיג עליהן בדרכים הקבועות בדין.
טענות המשיבה
6. על פי גרסת המשיבה, לא הביעה המערערת התנגדות לכוונת בית המשפט קמא לפסוק על פי חוות דעתו המשלימה של המומחה, ועל כן יש לראותה כמי שהסכימה לאותה פרוצדורה. זאת ועוד, המומחה קיבל חומר רב מידי הצדדים, ואף נפגש עמם מספר פעמים, ולאחר שאלה ראו את חוות דעתו הראשונה הם הסכימו לקבל את פרק ה"המלצות" הכלול בה כבסיס לפסק הדין. לא זו אף זו, גם כאשר ביקש בא-כוח המשיבה להביא ראיות לעניין הריבית, היתה זו דווקא באת-כוח המערערת שהתנגדה לכך. לעניין המע"מ טענה המשיבה, כי שיחת הטלפון שקוימה עם המומחה בהסכמת המערערת, ועל כן היא מושתקת מלהעלות השגות בסוגיה זו.
7. המשיבה הוסיפה וטענה את אלה:
ראשית, נטייתה של ערכאת ערעור הינה שלא לבחון את שיקול הדעת של גוף שלישי, לו העניקו הצדדים את כוח ההכרעה בהסכמה, למעט מקרים שעניינם בפגמים אשר נפלו בדרך קבלת ההחלטה על ידי אותו גוף.
שנית, יש לדחות את טענות המערערת כנגד פסיקת הריבית וההצמדה, מפני שככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בכך, הואיל והעניין מצוי בתחום שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וזו המסקנה המתבקשת גם במקרה הנוכחי הואיל וסוגיית הריבית נדונה בהרחבה בחוות הדעת של המומחה ובפסק הדין.
שלישית, יש לצמצם את היקף תחולתה של ההוראה החוזית בעניין ריבית החשב רק לתקופה החוזית ולא לתקופת ההפרה, במהלכה התפתחו הליכים משפטיים ובה היא מאבדת את הרלוונטיות שלה, מאחר וכבר לא מדובר בפיגור שגרתי במהלך ביצוע החוזה.
דיון
טענות המערערת כנגד אופן ניהול הדיון בבית משפט קמא