השופט ז' המר - אב"ד:
רקע
1. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום בנתניה (כב' השופטת ס' אברמוביץ'-קולנדר), בת"א 2606/02, מיום 6.6.04.
יוסף ארביב (המערער בע"א 2917/04) הוא איש עסקים המנהל עסקים שונים בעיר נתניה (להלן:
המערער). המשיבות 1-2 בע"א 2917/04 הינן חברות פרטיות העוסקות, בין היתר, בפינוי, קליטה, עיבוד ושינוע של אשפה עירונית. המשיבים 3-4 באותו ערעור הינם בעלי המניות במשיבות 1-2 (להלן ביחד:
המשיבים).
2. בשנת 1999 פירסמה עיריית נתניה (להלן:
העירייה) מכרז לביצוע עבודות איסוף אשפה וגזם. אחת החברות שהשתתפה במכרז הייתה המשיבה 1. הוצעו מספר הצעות לעירייה אולם בסופו של דבר המכרז בוטל. לאחר ביטולו פנתה העירייה למספר חברות, ביניהן המשיבה 1, על מנת לבחון אפשרות להתקשר בהסכם לביצוע העבודות הללו. בסופו של דבר, בתאריך 17.10.99 התקשרה העירייה בהסכם עם המשיבה 1 לפיו העבודה תבוצע תמורת סך של 83.50 ש"ח לטון אשפה (להלן:
ההסכם עם העיריה).
התובענה
3. לגרסת המערער המשיבים פנו אליו כדי שיסייע בידם בעת המשא ומתן מול העירייה. תמורת סיוע זה הובטח לו סכום של 5 ש"ח בעבור כל טון אשפה שיגיע לתחנת המעבר שבניהול המשיבים (להלן:
תחנת המעבר). לאחר חתימת ההסכם עם העיריה הגיע המערער להסכם נוסף עם המשיבים, בו הסכים לקבל סכום של 2.50 ש"ח בלבד, בעבור כל טון אשפה (להלן:
ההסכם). לטענת המערער, המשיבים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיו לפי ההסכם, ועל כן הגיש לבית משפט קמא תביעה כספית בסך 292,000 ש"ח לתשלום המגיע לו על-פי ההסכם.
ההגנה
4. בכתב הגנתם הכחישו המשיבים קיומו של הסכם כאמור עם המערער ("
הסיפור שהועלה בכתב התביעה לא היה ולא נברא"). מתצהירי העדות הראשית של המשיבים 3-4 עולה גרסתם, כי הם ניהלו עם המערער משא ומתן באשר להצעתו לנהל עבורם את המגעים מול העירייה, אך המשא ומתן ביניהם לא הבשיל לכלל חוזה. לדבריהם, המערער נפגש עמם מספר פעמים בקשר להשגת ההסכם עם העירייה, ואף נכח בפגישה אחת או יותר בעירייה. לטענת המשיבים דובר ביניהם כי התמורה של 2.5 ש"ח לטון תועבר למערער, בתנאי שהסכום שהעירייה תסכים לשלם בעבור כל טון אשפה, לא יפחת מ- 95 ש"ח (להלן:
התנאי המתלה). לטענתם, הסכום שסוכם עליו עם העירייה היה נמוך יותר, ועל כן המערער לא היה זכאי לכל תשלום.
הכרעת בית משפט קמא
5. בית משפט קמא קיבל את טענת המערער כי ליווה את המשא ומתן, ואף יצר את הקשר הראשוני בין המשיבים ובין העירייה. באשר לטענת התנאי המתלה שהועלתה על ידי המשיבים, קבע כי עצם העלאת הטענה, בשלב בו הועלתה, אינו מהווה הרחבת חזית אסורה.
6. בית משפט קמא קבע כי המערער לא הותיר רושם אמין על בית המשפט, ולא הצליח להוכיח את תביעתו. לעומת זאת, קיבל את גרסת המשיבים כי הסכימו לשלם למערער בהתקיים התנאי המתלה בלבד. בית משפט קמא שוכנע כי הסכום שהוסכם עליו עם העירייה לתשלום היווה סכום הפסד מבחינת המשיבים, ואין זה הגיוני כי יסכימו להפחתה נוספת של 2.50 ש"ח לטון.
7. המערער ביקש להסתמך, בין היתר, על נוסח הסכם לא חתום, שצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעים בבית משפט קמא (להלן:
נספח ב'). בית משפט קמא קבע כי אין לראות בנספח ב' משום הסכם המחייב את הצדדים. בנוסף, אין לראות את השתתפות המערער בסיור של אנשי העיריה בתחנת המעבר לאחר חתימת ההסכם עם העיריה כמצביעה על כך שהמערער היה זכאי לתשלום כלשהו מאת המשיבים. עוד נקבע כי החשבוניות נ/1 עד נ/3 שהוצגו על ידי המערער כראיה לסכומים ששולמו לו על-ידי המשיבים בשנה הראשונה של פינוי האשפה, אינן מלמדות כי סכום החשבוניות, כולו או חלקו, שולם לו בגין מאמציו ופעילותו בקשר להסכם עם עיריית נתניה. לחובת המערער נזקפו העובדה שבמהלך השנה לא הגיש למשיבים חשבוניות בגין הסכומים המגיעים לו לטענתו, והימנעותו מלהעיד אדם בשם חיים טוויג, אשר לטענת המערער יזם את ההיכרות בינו ובין המשיב 3, שמואל ולנסי.
8. למרות שהמערער לא העלה תביעה חלופית לתשלום שכר ראוי עבור פעילותו, פסק בית משפט קמא כדלקמן: "
ראוי במקרה זה לאור פעילות התובע אשר לא הייתה ביוזמתו הוא, ואשר הייתה בשיתוף פעולה מלא של הנתבעים ובתיאום עמם, והואיל והסכימו לפעילותו, ואף ההסכם עם עיריית נתניה בסופו של דבר נחתם עמם יש מקום לפסוק לתובע שכר ראוי בגין עבודתו...", ועל כן בדרך של אומדנא חייב את המשיבים לשלם לו סכום של 20,000 ש"ח שישולם לו על ידי המשיבים (עמ' 11 לפסק הדין).
9. ביום 3.3.05 חתם בית משפט קמא על פסיקתא בה חוייבו המשיבים, בנוסף לסכומים האמורים בפסק הדין, לשלם למערער את סכום אגרות המשפט בסך 7,599 ש"ח. המשיבים הגישו בקשה לביטול הפסיקתא, וביום 27.3.05 נדחתה בקשתם.
דיון בע"א 2917/04
הרחבת חזית
10. כאמור, בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער להרחבת חזית אסורה מצד המשיבים. בית משפט קמא ראה בדבריהם של המשיבים בתצהירי העדות הראשית מעין "פירוט" לאמור בכתב הגנתם ("...
בתצהירי העדות הראשית מטעמם הינם מפרטים מדוע אין לתובע כל זכות לקבל כל כספים...", עמ' 7 לפסק הדין). עוד אמר בית המשפט, כי המשיבים נחקרו בנושא התנאי המתלה בחקירתם הנגדית, ומשכך, נראה כי המערער ויתר על טענתו להרחבת חזית, "
שכן הסכים לחקור העדים על טענתם" (שם).
לדעתי שגה בית משפט קמא.
11. תקנה 89
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
התקנות), קובעת: "
הנתבע או התובע, לפי הענין, חייב להעלות בכתב טענותיו כל דבר הבא להראות שהתובענה או התביעה שכנגד אין לה על מה שתסמוך, או שהעסקה בטלה או ניתנת לביטול מבחינה חוקית,
וכן כל נימוק של הגנה או של תשובה, שיש בו - אם לא הועלה בכתב הטענות - כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, כגון תרמית, התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי" (ההדגשה לא במקור). טענה של תנאי מתלה - יש בה בהחלט כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד, ולעורר שאלה שבעובדה, כפי שאכן ארע במקרה זה.
12. תקנה 72(ב) לתקנות קובעת כי "
בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות...". המשיבים לא יכלו איפוא, לטעון בכתב ההגנה, שלא היו דברים מעולם, שהסיפור בכתב התביעה "
לא היה ולא נברא"; משמע: המערער לא נתבקש לתווך בינם לבין העיריה, לא היה משא ומתן ביניהם ולא נתקיימו בכלל העובדות המפורטות בכתב התביעה - וגם לטעון חלופית שאם נתקיימו העובדות הנטענות, התובע לא זכאי לתשלום עקב התנאי המתלה.