פסק-דין בתיק ע"א 3082-03-12

א.         בפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כ. ג'דעון) מיום 12.1.12 בתיק אזרחי 8238/07 לפיו חוייבו נהג הרכב, מר חביב עטא (המערער ב-ע"א 3082-03-12 שייקרא להלן: "חביב") ו"קרנית" לפצות את הנפגע בתאונה (המשיב מס' 1) בסכום של 675,146 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בנוסף,  התקבלה הודעת צד שלישי ששלחה "קרנית" והצדדים השלישיים, דהיינו, נהג הרכב חביב, ומתיר השימוש ברכב (שהוא בעל מגרש לסחר במכוניות), מר נביל עזאם (המערער בע"א 3162-03-12, שייקרא להלן: "נביל") חוייבו לשלם ל"קרנית" את מלוא הסכום הפסוק בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי.

הודעת צד רביעי שנשלחה על-ידי חביב ונביל כנגד חברת הביטוח "מנורה" (להלן: "מנורה") - נדחתה.

ב.         תמצית נסיבות העניין:

בתאריך 29.9.06 נפצע המשיב מס' 1 כאשר חצה את הכביש במעבר חצייה, בסמוך לקניון השרון בנתניה, בשעה 03:00 לפנות בוקר, מרכב שהיה נהוג בידי חביב, ואשר היה מבוטח לפי פוליסה לביטוח סחר רכב על-ידי מנורה.

הודעת צד שלישי הוגשה על-ידי "קרנית" כנגד נביל בהיותו הבעלים של הרכב ו/או מתיר השימוש בו. הובהר, שנביל הוא הבעלים והמנהל של מגרש לסחר רכב בעיר טייבה.

נהג הרכב (חביב) ומתיר השימוש ברכב (נביל) שיגרו הודעת צד ד' כנגד חברת הביטוח מנורה בטענה שהפוליסה של  מנורה לביטוח סחר רכב מכסה את נסיבות המקרה.

ג.          בהיות הרכב מבוטח בביטוח מסוג סחר רכב, עמדה לדיון בפני בית משפט קמא השאלה, האם ארעה התאונה במהלך נסיעה פרטית או במהלך נסיעה למטרת סחר?

הפוליסה של מנורה, בה עסקינן, היתה "למטרת סחר, בדיקה ומבחן כלי רכב עבור הרכבים שאינם בבעלות בעל הפוליסה או הנהג הנקוב בשם".

בענייננו, היה חביב מורשה לנהוג ברכב על-פי הפוליסה, ולכן, מציין בית משפט קמא שרק אם יוכח שנסיעתו של חביב היתה למטרת סחר, בדיקה ומבחן של הרכב, או אז יחול הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה שהונפקה על-ידי מנורה.

ד.         בית משפט הגיע למסקנה, לאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית, שאין זה רצוי, כעניין של מדיניות שיפוטית, להטיל את נטל ההוכחה לגבי קיומו או אי-קיומו של כיסוי ביטוחי על מי שנפגע בתאונה, וראוי להטיל נטל זה על בעל האינטרס החזק בקיומו או אי-קיומו של כיסוי זה, משמע, הנהג בענייננו.

ה.         לאחר ששופטת קמא דנה בהרחבה בראיות שבפניה, מסקנתה היתה שלא עלה בידי חביב להוכיח כי התאונה ארעה במהלך שימוש ברכב למטרת סחר.

נציין בקצרה, שגירסת חביב היתה שבמועד האירוע, שהיה בחודש הרמדאן, הוא נסע ברכב בשליחותו של נביל מן העיר טייבה לכיוון נתניה, בסמוך לאחר השעה 22:30, להציג את הרכב בפני קונה פוטנציאלי.

המפגש אמור היה להתקיים בסביבות השעה 23:00 בתחנת דלק או מול קיוסק ליד תחנת הדלק, אך הלקוח לא הגיע למפגש.

לאחר המתנה ארוכה, יצר חביב קשר טלפוני עם נביל, ולאחר מכן עזב את המקום לכיוון העיר טייבה.

בדרכו לשם הוא עצר בטיילת בנתניה, קנה שתיה, וכעבור זמן המשיך בנסיעה לעבר טייבה ובסמוך לקניון השרון בנתניה התרחשה התאונה.

ו.          חביב ונביל נימקו את השעה הבלתי שגרתית של הפגישה בדרישת הלקוח, עקב אילוצי עבודה, ובהתחשב בחודש הרמדאן (סיום הארוחה שוברת הצום בערב), והוסיפו שפגישת עבודה בשעה כזו אינה עניין חריג לגבי סחר רכב, כך גם אי-הגעתו של לקוח פוטנציאלי למפגש שתואם. עוד ציינו, שהמפגש נקבע בנתניה בגלל חשש של אנשים להגיע לטייבה.

נביל גם הפנה לרישום ביומן הנסיעות של המגרש שבו מתועדות הנסיעות של הרכבים מן המגרש ובכללם הנסיעה של הרכב נשוא התביעה (נ/16).

ז.          כותבת שופטת קמא, כי למרות ההסברים ההגיוניים לכאורה (הדגשה זו היא שלנו) לגבי נסיבות אירוע התאונה, ומועד התרחשותה, אין היא יכולה ליתן אמון בגירסה זו נוכח סתירות שהתגלו בעדותו של חביב, שמפורטת בהרחבה בפסק הדין.

נזכיר על קצה המזלג, שחביב טען בהודעתו במשטרה (נ/15 עמ' 2) שהיה לבד ברכב בזמן התאונה, אך לאחר שצפה בסרט מצולם (על-ידי מצלמות האבטחה של הקניון) שינה גירסתו והודה שהיה עמו נוסע נוסף "טרמפיסט", שלדבריו אינו מכיר אותו (נ/15 עמ' 3).