1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא), בו התקבלה תביעת המערערים נגד המשיבות, בעילה של רשלנות רפואית. עם זאת נקבע, כי למערער אשם תורם בשיעור של 50%. המערערים משיגים על האשם התורם שיוחס למערער, ועל שיעורו, וכן על מיעוט הפיצויים שנפסקו להם. המערערות שכנגד מלינות על הקביעה כי המערערת שכנגד 1 - ד"ר גאנדין - התרשלה בטיפולה במערער; על הקביעה כי קיים קשר סיבתי בין התרשלותה של ד"ר גאנדין לבין הנזק, וכן על גובה הפיצוי שנפסק למערערים.
2. במהלך הדיון בערעור ניתן פסק דין מותנה לפיה תרומת הרשלנות של המערער תעמוד על 20% בלבד, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יתוקן באופן שיבוטל הניכוי של קצבת הזיקנה, ומסכומי הפיצויים - ינוכה סכום של 800 ש"ח לחודש כדמי מחייה. חישוב הפיצויים ושכר הטרחה בבית משפט קמא - יתוקנו בהתאם. פסק הדין היה כפוף לאישור סופי של המשיבות (ראו החלטה מיום 26.3.2007), אך המשיבות לא נתנו בסופו של דבר את אישורן.
רקע
3. ביום 3.4.2001 התרחש אצל המערער אירוע קרדיאלי חריף, אשר גרם לו לנזק נוירולוגי בלתי הפיך בגזע המוח. בעקבות האירוע, מצוי המערער בתרדמת מוחלטת (COMA). גרסת המערערים לגבי האירועים נמסרה בנסיבות אלה מפי המערערת בתצהיר עדות ראשית מטעמה ובחקירה בבית המשפט.
4. ביום 16.2.2001 החל טיפולה של המשיבה 1 (להלן: ד"ר גאנדין או הרופאה) במערער. לפני מועד זה המערער היה מטופל במרפאה אחרת של שירותי בריאות כללית בשכונת קרית יובל בירושלים. אין חולק על כך כי במועד זה (שיקרא להלן הביקור הראשון) הגיעה המערערת אל הרופאה. לטענת המערערים, הם הגיעו יחד לביקור זה. המשיבות טענו בערכאה הראשונה, כי המערערת הגיעה לביקור זה לבדה וקיבלה עבור בעלה מכתבי הפניה לבדיקות לרבות בדיקת א.ק.ג., במטרה לקבל מידע עדכני בנוגע למצבו הכללי של המערער, שהיה חולה "חדש" אצל הרופאה.
5. המערערת העידה, כי כשבועיים לפני הביקור השני, שהיה ב-1.4.2001 ביקר המערער אצל רופא בבית אבות בו עובדת ביתם. לגרסת המערערים, אותו רופא ערך למערער בדיקת א.ק.ג שנמצאה תקינה. ביום 1.4.2001 הגיע המערער לד"ר גאנדין, בלוויית המערערת. לגרסת המערער (מפי המערערת) הוא התלונן בביקור השני בפני הרופאה על כאבים בחזה, כאבים בכתף, הזעה וקוצר נשימה בעיקר בזמן עליה במדרגות, וכן על שיעול יבש. כן ביקש המערער מהרופאה את חתימתה על טופס לצורך חידוש רישיון הנהיגה שלו. לשם כך, שלחה אותו הרופאה לשלם עבור הבדיקה במשרד הקבלה, ומשחזר מולא הטופס והמערער נבדק על ידי ד"ר גאנדין. גרסת המשיבים לגבי ביקור זה היתה שונה, לטענתם, מצבו של המערער ותלונותיו משתקפים ברשומה הרפואית שערכה הרופאה (נ/1) כדלקמן:
"החולה סובל מכאבי בטן תחתונה, דיזוריה במשך כמה שנים. 3 ימים יש שיעול יבש, כאבים בחזה ובכתף שמאלית בזמן נשימה".
כן צוין על ידי הרופאה כי חום גופו של המערער היה תקין, לחץ דם 130/70, דופק 78 סדיר, מצב כללי טוב, קולות הלב סדירים, ריאות נקיות, בטן שמנה, רכה, ללא רגישות. עוד צוין, כי במישוש יש כאבים בכתף השמאלית. בסעיף האבחנות ברשומה הרפואית נכתב: "CHEST PAIN".
בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי בתום הבדיקה קיבל המערער תרופות והופנה לבדיקות מעבדה, רנטגן, וכן א.ק.ג. והתבקש לשוב עם התוצאות.
6. ביומיים שלאחר הביקור השני הלך המערער לעבודתו. ביום 3.4.2001, בשעות הערב, איבד בבית את הכרתו. המערערת הזעיקה מיד נט"ן, ולאחר טיפול שכלל מכות חשמל ועיסוי לב, פונה המערער לבית החולים "ביקור חולים" כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, שם טופל, וכאמור, בסופו של דבר נותר נכה ובתרדמת.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
7. לעניין הביקור הראשון, קיבל בית המשפט את גרסת המשיבות וקבע, כי המערערת הגיעה לבדה אל הרופאה בביקור זה. זאת, בין היתר, משום שגרסת המערערת, לפיה נכחו היא והמערער יחד בביקור הראשון, היתה גירסה כבושה. גם בכל הנוגע לתלונותיו כביכול של המערער בביקור השני קיבל בית המשפט את גרסת הרופאה וקבע, כי גרסת המערערת היתה מגמתית, במטרה להתאימה לסימפטומים של אירוע לב.
8. עם זאת בית המשפט קבע, כי הרופאה התרשלה במלאכתה, מכיוון שלא ביצעה למערער בדיקת א.ק.ג בביקור השני, בו במקום. נקבע, כי הפרקטיקה המקובלת הינה לבצע בדיקת א.ק.ג שהינה בדיקה נגישה וזולה, או להפנות את המערער לחדר מיון. הרופאה לא ביצעה למערער בדיקת א.ק.ג, למרות שהתקיימו בו גורמי סיכון - הוא היה בן 65, ממין זכר, סובל מהשמנה, ובמשפחתו, כך מסתבר לפחות בדיעבד, קיימות מחלות לב. כמו כן, כאשר הורתה הרופאה בביקור הראשון על ביצוע בדיקת א.ק.ג, וכאשר שבועיים קודם לביקור השני בוצעה בדיקת א.ק.ג על ידי רופא בית האבות ולא הובא אליה הסרט, הפניית הרופאה לביצוע בדיקת א.ק.ג, במקום לבצע בדיקה כזו בו במקום, מהווה התרשלות.
9. בית המשפט הוסיף וקבע, כי על הרופאה היה להזמין את תיקו של המערער ממרפאתו הקודמת בשכונת קריית יובל, לוודא ולקבל את תוצאות הא.ק.ג אליו הופנה בביקור הראשון. אם זאת לא עשתה, הרי משהגיע אליה פעם נוספת והתלונן על כאבים בחזה, והאבחנה היתה: "CHEST PAIN", כפי שהרופאה עצמה כתבה הרי, גם אם התלונן על כאבים נוספים, היה עליה לבצע מיד ובמקום בדיקת א.ק.ג, ואי ביצועה של בדיקה כזו מהווה התרשלות. יתרה מזאת, ד"ר גאנדין ציינה בתצהירה ובעדותה, כי המערער סיפר לה בביקור השני כי ביצע בדיקת א.ק.ג אצל רופא בבית האבות בו עובדת ביתו, כשבועיים קודם לכן, וכי זו נמצאה לדבריו תקינה. נקבע, כי במצב זה, שלא היה בידי המערער סרט הבדיקה או פענוחה, היה הדבר צריך להדליק נורה אדומה אצל הרופאה, שכן ביקור אצל רופא אחר שביצע בדיקת א.ק.ג מחייב כל רופא סביר לחקור אחר התוצאה אם תקינה היא אם לאו, ולא להסתמך על דברי החולה, ובפרט לאחר שכבר הורתה לו לבצע בדיקת א.ק.ג בביקור הראשון. כאמור, משלא ביצעה הרופאה למערער בדיקת א.ק.ג במועד הביקור השני, נמצאה היא רשלנית.
10. בית המשפט קבע, כי אלמנט רשלנות נוסף מצוי בעובדה שד"ר גאנדין אינה "רופאת משפחה", כפי שעולה מחקירתה, אלא רופאה כללית. כמו כן, מתן טיפול רפואי מבלי לבדוק את החולה, כפי שעשתה הרופאה בביקור הראשון, מהווה רשלנות.
11. המערערים טענו כי נגרם להם נזק ראייתי ועל כן מתהפך נטל הראיה. בית המשפט קבע, כי אין בחסר הרישומי הקיים ברשומות הרפואיות כדי להעביר את נטל הראיה והשכנוע לכתפי המשיבות. זאת, כלשונו, מכיוון שהחוסר הרישומי "לא שלל מהחולה או ממטפליו בבית החולים לאחר ה-1.4.2001 מתן טיפול הולם".
12. ואולם, על פי קביעת בית המשפט, שונים הם פני הדברים באשר להעברת הנטל הראייתי עקב אי ביצוע בדיקת הא.ק.ג.. בית המשפט קבע, כי ייתכן שניתן היה לראות בבדיקת א.ק.ג. אם המערער עבר אירוע לבבי, או אז היה מופנה מיד לחדר המיון. הימנעות מביצוע הבדיקה על-אתר על ידי ד"ר גאנדין גרמה למערער לנזק ראייתי באופן המעביר אל ד"ר גאנדין את הנטל לשכנע שבאותו שלב סבל, או לא סבל, המערער מאירוע לבבי כלשהו (גרסת המשיבים היא כי המערער לא סבל עדיין מאירוע מוחי - מ.נ.). בית המשפט קבע, כי הנטל בנושא זה עובר לכתפי המשיבות, בהמשך נקבע, כי המשיבות לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו.
13. בית המשפט קבע כי הרופאה היתה יוצאת ידי חובתה המקצועית אילו היתה עורכת למערער א.ק.ג. ואם תוצאת הבדיקה היתה מחשידה - היתה מפנה את המערער לחדר המיון, או שיכולה היתה להפנותו לחדר מיון לביצוע בדיקה. אולם, הרופאה לא בדקה אותו בעצמה וגם לא הפנתה אותו למיון. בכך נמצא שהתרשלה.
14. בסוגיית הקשר הסיבתי נקבע, כי בהעדר בדיקת א.ק.ג מיום 1.4.2001 כפי שצריך היה להיות לא קיימת הראיה המרכזית שלאורה ניתן היה לדעת האם המערער כבר פיתח אירוע לבבי שהגיע לשיאו ביום אשפוזו. לפיכך יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי.