ש. ברלינר - ס. נשיא [אב"ד]:
1. המערערת, ילידת 1925, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים מיום 12.2.01 ובתביעתה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה (שהתבררה תחילה בפני כב' השופט גנון ולאחר מכן בפני כב' השופטת בר זיו) היא ביקשה לחייב את המשיב, נהג המכונית (מונית מסוג טרנזיט בה מותקנות דלתות לכניסה מאחור, עם מדרגה הבולטת החוצה ממרכב המונית, ר' ת/8) שפגעה בה בנסיעה אחורנית כשניסתה לחצות את הכביש, לשלם לה פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.
2. עם הגשת התביעה, הוגשה גם בקשה לחייב את המשיבים לשלם למערערת תשלום תכוף (בש"א 12137/01). המשיבים התנגדו לחיובם בתשלום תכוף, וחזרו על טענתם בכתב ההגנה כי יש בעית חבות, שכן "הרכב היה בעמידה מוחלטת (כ)שהמנוע היה כבוי, ולגרסת הנהג הוא לא נסע עם הרכב ולא פגע בתובעת, אלא היא נפלה על הרכב בעת ירידתה מהמדרכה" (עמ' 1 לפרוט' הדיון בבש"א הנ"ל).
המערערת נחקרה ארוכות על מצבה וגם על אופן ארוע התאונה, העידה כי "עם רגל אחת ירדתי מהאוטובוס בתחנה בהרצל. לא הספקתי לזוז והגלגל של הטקסי מעך לי את הרגל", דבר שגרם, בין היתר, שלושה שברים בקרסול הרגל הימנית, ובהחלטה מיום 26.5.02 החליט כב' השופט גנון כי "המחלוקת לעניין החבות ועצם האחריות תתברר במשפט גופו ולצרכי הבקשה הנדונה אראה את טענות התובעת כאילו הוכחו, וברור שאין בכך כדי להוות מעשה בית דין". הוא קבע כי המערערת זכאית לתשלום הוצאותיה עד למועד החלטתו (26.5.02) "בסכום גלובלי של 9,000 ש"ח, וזאת מתוך גישה מקילה עם המבקשת".
3. לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהמערערת נפגעה בעת שניסתה ביום 12.2.01 לחצות את הכביש, וכי מכוניתו של המשיב חנתה באותו רחוב במקום החציה והמשיב בתוכה במושב הנהג. אולם, בעוד שלטענת המערערת היא נפגעה מן המכונית שנסעה אחורנית, טענו המשיבים כי המכונית עמדה במקומה וכי לא היה כל מגע בינה לבין התובעת.
4. התביעה הובאה בפני כב' השופטת בר זיו, שקבעה את התביעה לשמיעת הוכחות בשאלת החבות ליום 3.10.02. בתאריך האמור העידה התובעת (עמ' 2 עד 5 לפרוטוקול), ובישיבות שלאחר מכן נשמעו עדויות נוספות. הראיות שעמדו בפני כב' השופטת בר זיו כללו גם את עדותה של המערערת מן הדיון בבקשה לתשלום תכוף; מסמכי מד"א משטרה ואישפוז; עדותו של נדב גוטליב על ביקורו של המשיב או מי מטעמו את המערערת בבית החולים; עדות בתה של המערערת הגב' לאה רון, שהבינה כי "היו שתי גרסאות - של הנהג שהיא ירדה מהמדרכה ופגעה ברכב החונה ומאידך גירסה אחרת של אימי שהוא נסע לאחור ופגע בה" וכן תצהירה ת/4 בו אישרה כי הנהג אמר לה בבית החולים: "תבקשי מאמא שלא תספר שהנהג נסע אחורה, כי הוא צריך לפרנס אישה ו - 2 ילדים קטנים ואימא חולה" (ס' 4.5 לתצהיר); עדותו של המשיב, נהג המונית הפוגעת, שהעיד כי הוא ישב במכוניתו וחיכה לתורו בתחנת המוניות ו"פתאום דופקים לי על האוטו מאחורה. ראיתי התקהלות, ירדתי והסתכלתי וראיתי אישה מוטלת על הכביש. שאלתי מה קרה והיו שם אנשים שאמרו לי שהיא רצתה לעבור את הכביש. ... היא פגעה במדרגה של המונית שבולטת מאחור ונפלה" (עמ' 12) וכן עדותו של זידאן אחמד, אביו של המשיב, שסיפר כי שאל את המשיב כיצד קרתה התאונה, ונאמר לו כי הוא "היה עומד בתחנה ומחכה לתור ופתאום עברה זקנה וכנראה נתקלה במדרגה מאחור" (עמ' 14) וכן העיד על ביקורם, שלו ושל המשיב, את המערערת, בבית החולים.
5. בפסק הדין מיום 29.3.04 דנה כב' השופטת בר זיו בראיות שעמדו בפניה, וציינה כי "עדותה של התובעת נמסרה במסגרת בקשתה לתשלום תכוף והיא לא התייצבה למסור עדות במועד שנקבע לשמיעת הראיות". בכך, כך נראה, נפלה שגגה תחת ידה של הערכאה הראשונה, שכן, כאמור, המערערת העידה אמנם בפני כב' השופט גנון בעת שמיעת הבקשה לתשלום תכוף, אך לאחר מכן, ביום 3.11.02 העידה בפני כב' השופטת בר זיו עצמה במועד הראשון לשמיעת ההוכחות בתביעה עצמה.
כב' השופטת בר זיו החליטה לדחות את התביעה לאחר שהגיעה למסקנה כי "עול ההוכחה מוטל על התובעת וככזה - לא הורם על ידה והיא לא הוכיחה באילו נסיבות נפגעה, ממה וכיצד נפלה ...", וכו'.
המערערת טענה עוד בערכאה הראשונה כי גם אם תתקבל גירסת המשיבים, עדיין יש לראות בארוע תאונת דרכים. גם טענה זו נדחתה. נקבע כי טענה זו לא הוכחה: "הנתבע היה החלטי בטענתו כי היה בעצירה מוחלטת וישב ברכב וקרא עיתון, כאשר הוא ממתין לתורו להעלות נוסעים. בנסיבות שכאלה אין המדובר ב"רצף נסיעה" שנעשה ברכב באותו זמן לבטח לא היה 'למטרות תחבורה'. גם אין לראות", כך נקבע, "בנסיבות בהן עמד הרכב משום "סיכון תעבורתי". ... אני מסכימה עם גירסת הנתבעים", כתבה כב' השופטת בר זיו, "כי הרכב שימש, לכל היותר, 'זירת אירוע' באופן שאין לראות בפגיעת התובעת 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק."
על כך הערעור.
6. נראה לי, כי מוצדק, במקרה דנן, לקבל את הערעור.
המערערת העידה לא רק בעת הדיון בבקשה לתשלום תכוף, אלא גם בישיבת ההוכחות בתובענה, ודבר זה נעלם מעיניה של הערכאה הראשונה, שזקפה זאת לחובתה של המערערת. בעוד שגירסת המערערת היתה אמינה ועקבית, התנהגותו של המשיב לקתה בחוסר עקביות ובעדותו נמצאו סתירות. הוא העיד כאילו לא ביקר בבית החולים, אך בעדותו במשטרה אמר ההיפך מזה. לאה רון אישרה כי הוא ביקש ממנה להסתיר את העובדה שנהג ברכב אחורנית בעת התאונה, על מנת שפרנסתו לא תיפגע. הוסף לכך את הפרטים הנוספים: התקהלות האנשים סביב המונית; הדפיקות על גוף המונית על ידי הקהל שמסביב; הביקור בבית החולים, ועוד. אין לומר איפוא, כפי שנקבע בערכאה הראשונה, כי "מדובר בגרסא יחידה של התובעת, שאינה נתמכת בכל ראיה ולא ניתן למצוא לה כל חיזוק שהוא".
7. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים הנקבעים בערכאה הראשונה, אלא במקרים קיצוניים. הנימוקים לעיל מצדיקים זאת, כך אני סבור, אם כי אולי בדוחק, במקרה הנוכחי.
8. ברור, מכל מקום, כי התובעת נפגעה בעת שנתקלה במדרגת העליה למונית בה ישב המשיב וקרא עיתון, לטענתו, כשהמונית חונה בתחנת ההסעה ברחוב. במבט ראשון, מדובר בחניה במקום בו מותר לחנות ועל כן לא ניתן להחיל לכאורה על התאונה את החזקה המרבה בדבר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" כלשון ס' 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. אולם, גם "חניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (רע"א 1953/03
הכשרת הישוב נ' אדרי ואח', פ"ד נח(1) 817), מספיקה לצורך החלת החזקה האמורה, ואין זה ברור לגמרי, כי בנסיבות החניה הנוכחית של המונית ברחוב, לא נוצר סיכון תחבורתי למשתמשים בדרך, הולכי הרכב החוצים את הרחוב, ובהם המערערת. כמו כן, יש בי ספקות אם ניתן לנתק המתנה זו משימוש תחבורתי במונית, שכן ההמתנה שם היתה בגדר פעולת לוואי לצורך איסוף נוסע הצפוי להגיע לתחנת המוניות בכל רגע.
9. אציע, לאור כל האמור לחברי, כי נקבל את הערעור, נקבע כי התאונה בה נפגעה התובעת ארעה בעת נסיעת המונית אחורנית, וכי היא תאונת דרכים, נקבע כי המשיבים חבים בפיצוייה של המערערת, ונחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על מנת לשמוע את הראיות לצורך קביעת הפיצויים והטלתם על המשיבים.
כמו כן אני מציע כי נחייב את המשיבים לשלם למערערת את הוצאותיה בערעור בסכום של 10,000 ש"ח ומע"מ.
ש. ברלינר - ס. נשיא
[אב"ד]
השופט י. עמית: