ע"א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
2543-02
05/06/2005
|
בפני השופט:
1. יהושע גרוס ס"נ אב"ד
2. אסתר קובו
3. מיכל רובינשטיין
|
| - נגד - |
התובע:
1. מיכאלי פנחס
2. מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א
עו"ד חרל"פ עמיקם
|
הנתבע:
ירדן אלן
עו"ד אלהרר מאיר מישל
עו"ד אטיאס אלישע
|
| פסק-דין |
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת
שושנה אלמגור) בת.א. 48585/01, על פיו חוייב המערער לפצות את המשיב בגין נזקי שריפה בסך 412,622 ש"ח בצירוף ריבית הפרשי הצמדה כחוק והוצאות משפט, הערעור שכנגד עניינו הגדלת סכום הפיצוי.
2.
העובדות
המשיב תבע פיצויים מהמערער בעקבות דליקה שפרצה במקרקעין שבחזקת המערער וכילתה את ציוד המשיב, שאוחסן במכולה בשטח המקרקעין.
למערער עסק של השכרת קראוונים ומכולות במקרקעין האמורים הנמצאים ברח' סלמה 41 תל-אביב. במהלך חודש ינואר 98, פנה המשיב למערער לצורך שכירת מכולה על מנת לאחסן בה ציוד קירור שבבעלותו ושלל מטלטלין. תמורת השכירות שילם המשיב למערער סך של 500 ש"ח לחודש.
בתאריך 11/9/99 פרצה שריפה אשר כילתה את המכולה ותכולתה. אין מחלוקת כי סיבת הדליקה היתה "הצתה בזדון". המשיב טען כי הוא החזיק במכולה שני מקררים עומדים לעוגות, 2 מקררים פינתיים לעוגות, שני מקררים מסתובבים לעוגות ודברי מאפה, מכשירי הלם-קור מידיים ועוד. ערך הציוד אותו תבע בהתאם לחשבונית הרכישה היה בסך 634,551 ש"ח.
המשיב טען כי בעת כריתת החוזה בין הצדדים הצהיר בפניו המערער כי הוא מבוטח בגין סיכוני פריצה ושריפה בעיסקו. משלא ננקטו אמצעי בטיחות כנדרש על ידי המערער, כטענת המשיב, הוא נתבע לפצות את המשיב בגין מלוא נזקיו.
מאחר ומדובר באש שפרצה במקרקעי המערער, עליו נטל הראייה להוכיח שלא התרשל, כאמור בסעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ומשלא הרים המערער את נטל ההוכחה לעניין זה עליו לפצותו בגין נזקיו. לחילופין, אחראי המערער לנזקי המשיב מכוח סעיף
2 (ב) לחוק השומרים.
המערער הכחיש שהצהיר בפני המשיב כי קיימת פוליסת ביטוח עבורו, כן טען שמקור האש לא באה ממקרקעיו. לעניין חוק השומרים הוא פטור מחבות שכן הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לצפותן מראש, ביחוד כאשר המטרה בשמירת הנכס טפלה לעומת המטרה העיקרית של אחזקתו.
פסק הדין של בית משפט השלום
- בית משפט השלום קבע כי על פי חוות דעת חוקר השריפות שנמצאה מהימנה, היו לשריפה שני מוקדים, האחד בחלק האחורי של המחסן והשני ליד הכניסה, היינו בתוך מקרקעיו של המערער. אי לכך עבר נטל הראייה לכתפי המערער להוכיח כי האש פרצה במקרקעיו שלא ברשלנותו. בנושא חזקת הרשלנות - קבע ביהמ"ש כי מהתשתית הראייתית עלה כי ההצתה היתה בגדר "
סיכון צפוי" שכן במקרקעין ובאזורים הסמוכים לו מסתובבים אנשים מפוקפקים, כנופיות נערים המבצעים פשעים, והאיזור כולו נגוע בפשע.
נסיבות רבות, קובעת השופטת, מלמדות על רשלנותו של המערער כגון: סדרי שמירה לקויים, שער מקרקעין פרוץ לרווחה, חומרים דליקים מוזנחים ומפוזרים בשטח, וכל אלו קושרים את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין פרוץ השריפה. אשר על כן נקבע כי המערער חייב בפיצוי המשיב בגין נזקיו.
לעניין גובה הנזק, קיבלה השופטת את חוות דעתו של מר אייל מאיר (מטעם המשיב) שהעריך את הציוד ב- 571,200 ש"ח, ומסכום זה הפחיתה 15% בגין סכום חוות הדעת ועוד' והגיעה לסך של 412,622 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
-
הערעור
המערער טוען כי לא היתה בינו לבין המשיב כל חובת זהירות קונקרטית. מערכת היחסים ביניהם היתה של שוכר ומשכיר המקימה חובת זהירות מושגית. אולם האחריות למלאי שנשרף היתה בידי השוכר.
ראשית
, מן הטעם שהשריפה פרצה כתוצאה מהצתה אשר למערער לא היה בה יד ורגל.
שנית
, דמי השכירות היו נמוכים ביותר ובשום אופן לא יכול היה להשתמע מהמערכת החוזית האמורה, כי המערער אחראי לבטח גם את הציוד שבתוך המכולה.
המערער טען כי מעשה ההצתה לא היה בגדר "
סיכון צפוי", שכן אזור סלמה בת"א, אינו אזור פשע או מסוכן כקביעת ביהמ"ש ולא הובאו לכך כל ראיות. מדובר באזור עסקים ידוע שעובדים בו אלפי אנשים וקביעת ביהמ"ש בנדון אינה מבוססת.
לטענת המערער, אכן יש בידיו ביטוח, אולם בכדי לבטח ציוד בשווי 700,000 ש"ח כטענת המשיב, היה עליו לשלם פרמיה חודשית גבוהה בהרבה מדמי השכירות אותם שילם המשיב בסך 500 ש"ח לחודש.
לדבריו, אך נכון וברור הוא כי היה על המשיב לבטח את הציוד והמטלטלין שבתוך המכולה. מסקנה זו מתיישבת עם כוונת הצדדים וכן מתחייבת מהסבירות ומהגיון הדברים שבבסיס החוזה.
5.
דיון