פסק-דין בתיק ע"א 2486/04

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 3.2.2004 שקיבל את ערעורם של המשיבים על החלטת כב' הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל ודחה על הסף, מחמת התיישנות, תביעה של המערער, שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

עיקרי העובדות

2.        המשיבה 1, חברת עורכי דין העוסקת במתן שירותים משפטיים, הגישה כנגד המערער לבית משפט השלום כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה, בשל שירותים משפטיים שסיפקה לו. ב-28.12.1994 הגיש המערער בקשת רשות להתגונן. בתצהיר שצורף לבקשה טען המערער, בין היתר, כי אין יריבות בינו לבין המשיבה 1 מאחר שלא שכר את שירותיה וכי המשיב 2 בלבד הוא זה שייצג אותו באופן אישי בהליכים נשוא התביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה כנגדו. באשר לחובתו לשלם תמורת שרותיו המשפטיים של המשיב 2 טען המערער כי הייצוג היה כושל וגרם לו נזקים כספיים כבדים. בסעיף ז(3) לתצהיר שצורף לבקשה נכתב:

"על פי חוות דעת משפטית שקבלתי מן הראוי כי בנסיבות קשות וחמורות אלו תנתן לי רשות להתגונן כנגד תביעת [המשיבה 1] כדי שאוכל להגיש תביעה כנגד עו"ד אריה דנציגר."

3.        כבוד השופט א' גולדין דחה את בקשת הרשות להתגונן ובין היתר התייחס לאמור בסעיף ז(3) הנ"ל וקבע כי הלכה פסוקה היא שאין נותנים רשות להתגונן רק מן הטעם שהנתבע בסדר דין מקוצר מבקש להגיש תביעה שכנגד. משנדחתה בקשת הרשות להתגונן ניתן נגד המערער פסק דין לתשלום סכום התביעה, שהוגשה כנגדו.

4.        ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה התקבל בתאריך 17.2.1997 (כב' השופטים: ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב ו-ה' גרסטל). בית המשפט המחוזי קבע כי נימוקי התצהיר שהגיש המערער מגלים הגנה לכאורה. לכן, בסיפא של פסק הדין נקבע כי הערעור מתקבל וניתנת למערער רשות להתגונן, וכי התצהיר של המערער ישמש כתב הגנה "ואין הוא רשאי להגיש תביעה שכנגד". ב- 25.9.2001, כעבור למעלה מארבע שנים, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי את כתב התביעה נשוא הדיון שלפנינו, בשל עוולות שבוצעו לטענתו על ידי המשיבים, בעת שיוצג על ידם בשנת 1994.

5.        המערער לא שילם אגרת משפט במועד הגשת תביעתו אלא צירף לתביעתו בקשה לדחיית תשלום אגרה או לחילופין בקשה לשלמה בתשלומים. בתאריך 15.10.2001 (או בסמוך לכך) דחתה כבוד הרשמת ברוש את בקשת המערער מאחר שאינה ממלאת אחר הוראות תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. המערער לא ערער על החלטה זו. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום האגרה. עותק מבקשה זו הוגש לנו במהלך הדיון בערעור. על גבי הבקשה מופיעה החלטתה של הרשמת ברוש מיום 30.10.2001 ולפיה "נקבע למחיקה מחוסר מעש ליום 24.1.01 בשעה 8:30" (בהמשך שונה מועד זה ל-23.1.2002). ב-9.12.2001, כשבעים יום לאחר שנדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה ולפני הדיון במחיקה מחוסר מעש שילם המערער את מחצית האגרה.

6.        המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על דרך מחיקתה ולחילופין לדחותה על הסף מחמת התיישנות. המשיבים טענו כי התביעה כולה התיישנה ביום 14.10.2001, וכי במועד זה, או למצער לאחר שניתנה ההחלטה לדחות את הבקשה בענין תשלום האגרה וודאי משזו הפכה חלוטה והמערער [בפנינו] לא שילם את האגרה - זכו הם לחסינות שבית המשפט לא יתייחס לתביעה מחמת התיישנות; לחלופין, ביקשו לדחות מחמת ההתיישנות כל חלק של התביעה המתייחס למה שארע לפני 25.9.1994 (שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה על ידי המערער). בתגובה לבקשת הסילוק טען המערער, בין השאר, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הפסיק את מרוץ ההתיישנות בעניינו לתקופה שבין הגשת בקשת הרשות להתגונן, שהוגשה בזמנו לבית משפט השלום ועד שניתנה, בסופו של דבר, ב-17.2.1997, הרשות להתגונן. על כך השיבו המשיבים שלפנינו (בין השאר) כי ההליך בענין בקשת הרשות להתגונן אינו "תובענה", דהיינו תביעה לקיום זכות. עוד טענו כי אין זהות בין הצדדים של בקשת הרשות להתגונן ושל ה"תביעה שכנגד": בקשת הרשות להתגונן הוגשה במסגרת תביעת המשיבה 1. המערער ציין בתצהיר שצורף לבקשה, כי המשיבה 1 איננה בעלת דברים דידו. עו"ד דנציגר, המשיב 2, לא היה צד להליך בסדר דין מקוצר, במסגרתו הוגשה בקשת הרשות להתגונן אך התביעה שכנגד עליה הודיע המבקש בתצהירו היא אישית נגדו.

7.        ב- 3.2.2003 נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, ד"ר עדי אזר ז"ל, בקשת המשיבים לסילוק התביעה.  כבוד הרשם קיבל את טענת המערער על פיה:

"...מירוץ ההתיישנות נפסק מרגע הגשת התביעה ותביעה אינה יכולה להיות נמוגה מאליה רק מעצם אי תשלום האגרה. ...יש צורך במעשה שיפוטי, בהחלטה המביאה לסיום ההליך האזרחי".

           מאחר שבענייננו לא ניתנה החלטה למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, נקבע שהתביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת בבית המשפט החל מתאריך 25.9.2001 -  עובר למועד ההתיישנות (14.10.2001).

           גם בכל הנוגע להפסקת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות קיבל הרשם את עמדת המערער ושוכנע כי "עסקינן גם בבקשה להגשת תביעה שכנגד ולא רק בבקשה למתן רשות להתגונן". הרשם קבע כי בקשה שכזו להגשת תביעה שכנגד עונה על הגדרת "תובענה" כקבוע בסעיף 15. לפיכך, ה"תובענה" הייתה תלויה בבית המשפט מיום הגשת הבקשה בבית משפט השלום ועד 1997 עת הכריע בה בית המשפט המחוזי ובשל כך נעצר מרוץ ההתיישנות למשך למעלה משנתיים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.        לאחר בחינת טענות הצדדים והחלטת כבוד הרשם, החליט כאמור בית המשפט המחוזי לקבל את ערעור המשיבים והפך את החלטת הרשם.

9.        בית המשפט קיבל את נימוקי המשיבים הן לעניין משמעות האיחור בתשלום האגרה והן לעניין היעדר תחולתו בנסיבות העניין של סעיף 15 לחוק ההתיישנות.  משכך קבע בית המשפט כי דין תביעתו של המערער להידחות מחמת התיישנות.

           בכל הנוגע לסוגיית האגרה קבע בית המשפט כי:

"...התוצאה לפיה, גזברות בית המשפט, אשר קיבלה את האגרה למרות חלוף הזמן, מוסמכת להאריך מועדים מעבר לאלה הקבועים בתקנות, אינה סבירה ולא יעלה על הדעת כי במקרה בו נפלה טעות והאגרה התקבלה באיחור וללא סמכות יהא בית המשפט כבול לתוצאה הנובעת מכך, ויאשרר אותה באופן שיאיין את הוראות תקנה 13(ד) [לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 - מ"נ]"

           לגישת בית המשפט, במצב שכזה בו שולמה האגרה באיחור: