ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ירון בשן), מיום 16.3.04 בת"א 201194/02, אשר דחה את תביעת השיבוב שהגישה המערערת נגד המשיבה, בגין תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחתה.
רקע
1. המערערת היא מבטחת ששילמה כתגמולי ביטוח למבוטחת, חנות "ליין אפ בע"מ" ב"קניון הזהב" בראשון לציון בקשר עם מקרה פריצה וגניבה. המשיבה היא חברת שמירה שהתקשרה עם חברת הניהול של קניון הזהב בראשון לציון (להלן:
"חברת הניהול") בהסכם שמירה מיום 4.2.02. (להלן:
"ההסכם").
2. בכתב התביעה טענה המערערת כי על המשיבה לשפותה בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחת, בהיותה שומר שכר החב באחריות מלאה ומוחלטת בגין נזק לנכס שעליו הופקד לשמור. לחלופין נטען כי המשיבה התרשלה, פעלה בחוסר זהירות ומקצועיות ולא נהגה כפי שחברת שמירה סבירה היתה נוהגת.
3. להגנתה, טענה המשיבה, בין היתר, כי אין היא בגדר "שומר שכר" כמשמעו של דיבור זה ב
חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן:
"חוק השומרים"); כי לא היה באפשרותה לסכל את הפריצה, וכי מילאה אחר כל התחייבויותיה על פי ההסכם עם הנהלת קניון הזהב.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בפסק דינו קבע בית המשפט כי על פי האמור בהסכם, נקבעו הסדרי השמירה הפרטניים בתקן המשקף את הסכמת הצדדים. תקן זה לא הובא בפני בית המשפט ומשכך אין כל ראיה כי המבוטחת קיבלה שירותי שמירה השונים מאלו שנרכשו על ידי חברת הניהול של הקניון. לא הובאה כל ראיה כי השומרים נהגו באופן חריג, בלתי מקצועי, או רשלני ואין לקבוע, כהכללה גורפת, שעצם התרחשות הפריצה יוצרת חזקת התרשלות.
5. בית המשפט הוסיף וקבע כי הקניון, אשר בו 3 קומות ו- 252 חנויות, מאובטח בשעות שאינו פעיל על ידי שני אנשים: יומנאי (בעמדת מודיעין) וסייר. אמצעים אלו אינם מספקים שמירה יעילה לכל חנות וחנות בקניון ואין בהם כדי למנוע כל אפשרות של פריצה. מי שהזמין שמירה בהיקף שכזה יכול היה לצפות שניתן למנוע רק פריצה המתרחשת ב"בעיתוי הנכון" בו דרך מקרה הזדמנו השומרים לסביבת החנות בדיוק בזמן שבו אירעה הפריצה. גם אם המשאבים שהוקצו לשמירה היו דלים, לא הובאה כל ראיה לכך שהדבר היה מבוסס על עצה רעה שנתנה המשיבה לחברת הניהול של קניון הזהב. עוד נקבע כי לא הונח יסוד לטענת הסתמכות של גורם כלשהו על מצג שמירה שהציגה המשיבה.
6. נוכח האמור, פסק בית המשפט כי לחברת הניהול, לבעלי החנויות וגם למבטחים נוח היה לקיים "מראית עין" של שמירה יעילה, תוך צמצום עלויות השמירה. המערערת "חסכה" מהמבוטחת אמצעי מיגון, הסתפקה בהסכם השמירה שחתמה חברת הניהול עם המשיבה ולא בדקה איזו שמירה מבטיח ההסכם. משכך, ועל פי הוראות ההסכם, אין כל בסיס לטרוניה כלפי המשיבה.
טיעוני המערערת
7. לטענת המערערת נקלע בית המשפט לכדי טעות בנקודת המוצא לדיונו. כשומרת שכר, על פי חוק השומרים, חלה על המשיבה אחריות כמעט מוחלטת לנזק אשר נגרם לנכס שנמסר לשמירתה, והיא פטורה מאחריות זו רק אם תוכיח נסיבות של סיכול. הואיל ואת אירוע הפריצה ניתן היה לחזות ולצפות מראש, לא הרימה המשיבה נטל זה. לפיכך היה על בית המשפט לחייבה בפיצוי לפי סעיף 2(א) לחוק השומרים. המערערת מוסיפה כי על אחריותה המוחלטת של המשיבה ניתן ללמוד אף מהוראות ההסכם הקובעות שהמשיבה אחראית לכל נזק שיגרם לשוכרי שטחים בקניון בקשר או עקב פעילותה.
8. לחלופין, טוענת המערערת, ככל שעסקינן ברשלנות, הרי שעל המשיבה הוטל הנטל להוכיח כי לא התרשלה, בין היתר, הואיל וחל בענייננו כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". לפיכך, שומה היה עליה, ולא על המערערת, להציג את התקן אליו הפנה ההסכם ובית המשפט שגה כשזקף את ההימנעות מהבאתו לחובתה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר במסמך המצוי בחזקתה ובשליטתה. המערערת מבקשת להדגיש כי בית המשפט העלה מיוזמתו את הטענה בדבר התקן. טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ואינה יכולה לשמש בסיס לדחיית התובענה.
טיעוני המשיבה
9. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. לטעמה, גם מבלי להיזקק לקביעה בדבר התקן האמור, ניתן להגיע לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. עוד נטען כי אין יסוד להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.
דיון והכרעה
10. השאלה העומדת להכרעה בערעור זה הינה האם חל, בנסיבות המקרה, חוק השומרים. לכאורה, כפי שטוענת המערערת, התשובה ברורה שהרי עוסקים אנו בחברת שמירה מקצועית, אשר נשכרה על מנת לספק שירותי שמירה, אך לא כך הוא. כפי שכותבת ד"ר רנר בספרה
חוק השומרים, תשכ"ז-1967 25 (1998) (להלן:
"רנר"):
"אין החוק חל דווקא על "שומרים" במשמעות לעיל, שכן אף שומרים מקצועיים, שתפקידם הינו השגחה על הנכס, עשויים כלל לא להיות כפופים לחוק השומרים". על מנת לקבוע אם יש תחולה להוראות חוק השומרים, שומה עלינו לבחון האם היחס בין הצדדים הוא יחס של "שמירה" כמשמעותה בחוק ובפסיקה.
11. סעיף 1(א) לחוק השומרים מגדיר
שמירה כ
"החזקתו של נכס כדין, שלא מכוח בעלות". הגדרה זו המתארת זיקה קניינית לנכס, אינה באה אך כדי להגדיר מהי שמירה, אלא גם כדי לקבוע את האחריות בגין אובדן הנכס או נזקו, אותה מטיל המחוקק על מחזיק נכס כדין, שלא מכוח בעלות כלפי בעל הנכס (רנר, שם בעמ' 41-42). לפיכך,
"אין להבין את מושג השמירה, ואת מהותו של השומר בלא לקחת בחשבון את היקף האחריות שאותה שמירה גוררת אחריה" (רע"א 270/01
תמנון נ' אליהו, פ"ד נז(2) 817, 822 (2003) (להלן:
"עניין תמנון").
12. גדר הספיקות, הוא לגבי היקף פריסתו של המושג "
החזקה" המאפיין את השמירה, שכן זו תבחן, כאמור, לאורה של האחריות המוגברת:
"לדיבור 'ההחזקה' בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים. על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק. השאלה שעלינו להציג בפנינו הינה 'האם אותה מערכת עובדות שמבקשים לראותה כהחזקה מצדיקה- בחיפוש אחר כוונת המחוקק - הטלת אותה אחריות והקניית אותן זכויות..." (עניין תמנון, בעמ' 822-823 וראו גם מישאל חשין "שמירה ושומרים- לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז- 1967"
משפטים ג 137, 141 (1971)).
13. כבר נפסק, כי לעניין חוק השומרים החזקה הדרושה בנכס היא כזו המבססת בו שליטה ממשית והמקימה יכולת מעשית לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו (ע"א 365/86
ארד חברה לביטוח בע"מ נ' ממ"ן
- מסוף מטען, תק-על 91(1), 526 (1991)).
14. כאמור, על פי קביעותיה של הערכאה הדיונית, בשעות בהן הקניון אינו פעיל הופקדה השמירה עליו בידי שני אנשים: יומנאי בעמדת מודיעין וסייר. אין ספק כי שמירה בהיקף שכזה אינה מקנה למשיבה יכולת מעשית לפקח על הנכס ולשמור עליו במובן אליו מכוון חוק השומרים. כשעסקינן בקניון בן 3 קומות ו-252 חנויות אין הסייר הבודד המופקד על שמירתו יכול לפקח על הנעשה בו בכל מקום בפרק זמן נתון והוא אף אינו בעל שליטה ממשית בקניון (השווה לנסיבות עניין תמנון). מכאן, שלא ניתן לקבוע כי במקרה זה מדובר ב"שמירה" כהגדרתה בחוק השומרים מאחר ולא הוקנתה למשיבה יכולת ממשית לפקח על הנכס.
15. סעיף 2(ב) לחוק השומרים מטיל סוגים שונים של אחריות על סוגי השומרים השונים. כך, על שוכר שכר "עיקרי", אשר נשכר במטרה לשמור על הנכס מוטלת אחריות כמעט מוחלטת; ואילו על שוכר שכר ששמירת הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית בשלה נשכר, מוטל הנטל להוכיח כי לא התרשל. וזו לשון הסעיף:
"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".