ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
2246-06
01/04/2007
|
בפני השופט:
1. הילה גרסטל סגנית-נשיא - אב"ד
2. עוזי פוגלמן
3. אילן ש' שילה
|
| - נגד - |
התובע:
הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות הנאצים
|
הנתבע:
מאיר דרפקינד
|
| פסק-דין |
ערעור על החלטת ועדת העררים (להלן: - "
הוועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן:
"החוק"). הדיון לפני הוועדה (בעררים שאותם איחדה) נסב על גירוש המשיבים בשנת 1941 מאוקנה מורוש לאיוד ומשם לאלבה יוליה שברומניה. הוועדה קבעה כי הגירוש היה בבחינת שלילת חופש במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.
1.
הרקע:
(א) השאלה בה התבקשה הכרעת הוועדה בעררים נושא הערעורים דנן הייתה "האם גירושים אלו עומדים במדדים אשר נקבעו על-ידי בית המשפט העליון בדנ"א 1196/03
גרנות ואח' נ' הרשות המוסמכת, פ"ד מח (1) 480 (2005) (להלן: "
הלכת גרנות").
(ב) נעמוד בראשית הדברים על התשתית העובדתית הצריכה לעניין, כפי שנקבעה בהחלטת הוועדה:
"אנטונסקו, שליט רומניה, חפץ לסלק את היהודים מהכפרים והעיירות באזור הרגאט ודרום טרנסיבלניה, כדי לטהר אותם מההשפעות המזיקות של היהודים, להשקפתו;
בחודש יוני 41 הוצא צו בדבר הגירוש ומספר ימים לאחר מכן, בהתראה קצרה, גורשו כל יהודי אוקנה מורוש לאיוד. באיוד רוכזו גם יהודי כפרים סמוכים.
לאחר מספר ימים, הצטוו יהודי איוד לעזוב לאלבה יוליה, בהתראה קצרה. המעבר היה בעגלות, של כל יהודי איוד ויהודי הכפרים הסמוכים שגורשו אליה, לרבות יהודי אוקנה מורוש. כפי הנראה, לא כל היהודים עזבו יחדיו, אך כולם עזבו בקבוצות, תוך פרק זמן קצר, מוכתב ומוגבל.
הז'נדרמים אירגנו את הגירוש, הודיעו עליו ופיקחו על ביצועו, למרות שלא ליוו את היהודים אל מחוץ לעיר" (עמ' 2 להחלטת הוועדה).
(ג) לפי הגדרת "נכה" בס' 1 לחוק הנ"ל, שאלת זכאותו של מי שמבקש לקבל תגמול לפי החוק מוכרעת על פי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני. החוק הגרמני מבדיל בין הגבלת חירות - המזכה בפיצוי רק אם ארעה בתחומי הרייך השלישי, לבין שלילת חירות - כמובנה בס' 43 לחוק הפיצויים הגרמני, המזכה בפיצוי גם כשארעה במדינות אחרות.
(ד) בהלכת גרנות פירש בית המשפט העליון את המונח "שלילת חירות" ופסק כי המסקנה ש"שלילת חירות" מחייבת - כתנאי-בלעדיו-אין - ליווי שוטף וצמוד של משמר חמוש, אינה מתחייבת לא מן המשפט הגרמני, לא מפסיקתם של בתי-המשפט בישראל ולא לגופם של דברים. גירוש כפוי יכול שיעלה כדי "חיים בתנאים הדומים למעצר", גם אם לא נעשה בליווי שוטף וצמוד של משמר חמוש, וההכרעה בשאלה תלויה בנסיבות.
2.
החלטת הוועדה
הוועדה בחנה את יישומה של הלכת גרנות על ענייננו, וקבעה כי הגירוש הוא בבחינת שלילת חירות. הגירוש היה מאורגן על פי החלטה מלמעלה של הרודן אנטונסקו, ועל פי צווי גירוש, וכללה ריכוז מקדים של מספר כפרים באיוד ויציאה משם לאלבה יוליה. הוועדה אף קבעה כי היהודים היו מגורשים בכוח אם לא היו עומדים בהוראות הצו, זאת על סמך עדויות ששמעה לגבי גירושים אחרים. היא הוסיפה וציינה כי גם בהעדר עדויות להתנהגות עוינת של האוכלוסייה המקומית, אין כדי לשנות את ההכרה בגירוש ללא כל יכולת בחירה.
הוועדה הוסיפה ועמדה על ההבדל בין גירוש יהודי גרמניה לגירוש יהודי בולגריה, אך מצאה כי משינויים אלה לא נגזר הבדל מהותי. מוטיב הכפייה והעדר יכולת הבחירה הוא המוטיב המכריע.
מטעמים אלו קיבלה הוועדה את העררים.
על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו.
3.
הטענות בערעור
(א) המערערת טוענת כי על פי הלכת גרנות יש לשקול את מכלול הנסיבות ואם מכלול זה מצביע על מגבלות משמעותיות שהוטלו על חופש התנועה של המגורשים, יכול ואלה יגיעו לכדי "מסה קריטית" ויעלו כדי תנאים הדומים למעצר, אלא שלא זה המצב במקרה שלפנינו בו הגירוש בוצע ביזמת השלטון הרומני ולא השלטון הנאצי, ועל פי צו כללי ולא לפי צווים אישיים, בלא יחס עוין של האוכלוסייה המקומית, בלא פיקוח על מועד ההגעה ליעד הגירוש, ותוך נסיעה עצמאית בעגלות ששכרו מהאיכרים.
המערערת גורסת עוד כי בשל המאפיינים הללו יש לאבחן בין גירוש יהודי רומניה לגירוש יהודי בולגריה, ואין מקום לקבוע כי הגירוש עולה כדי שלילת חירות.
(ב) המשיבים מציינים כי בית משפט זה לא יתערב בקביעות עובדתיות של הוועדה ויש לדחות את הערעור מטעמיה של הוועדה.