פסק-דין בתיק ע"א 22247-12-10

1.             ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר דן מור) מיום 27.10.10 (ת.א.160211-09) אשר קיבל את תביעת המשיבה כנגד המערערים וקבע כי המערערים פרסמו לשון הרע על המשיבה, וחייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 75,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ריאליות,כך בית משפט קמא, ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

2. ביום 19.12.08 התפרסמה כתבה במקומון באשדוד מקבוצת "ידיעות אחרונות", שכותרתה

"הדוגמא האישית של המורה מאורט ימי באשדוד:

נסעה לחו"ל -

והביאה פתק מרופא.

מורה בבית הספר החליטה להאריך את חופשתה בחו"ל בכל מחיר. התוצאה: היא הופיעה ללימודים באיחור של שלושה ימים ותירצה: הייתי חולה. השבוע הושעתה."

אין חולק כי האמור בכתבה התייחס למשיבה, אשר יצאה לחו"ל ולא התייצבה לשלושה ימי לימודים, למרות שלא קיבלה אישור להיעדרות כנדרש, ואף הושעתה לשלושה ימים בגין כך.

בכתבה עצמה צויין: "... התייצבה ללימודים באיחור והצטיידה בפתק רפואי המעיד על כך ששהתה בחופשת מחלה..." (ההדגשות כאן ובהמשך אינן במקור).

ובהמשך הכתבה: "היא הופיעה לכיתה עם פתק רפואי מתאים, שמעיד כי הייתה חופשת מחלה...".

כך גם פורסם בכתבה כי "מורים בעיר היו השבוע חריפים יותר, לדבריהם מדובר במקרה מביש 'מורה צריך לשמש דוגמא אישית ולא לתחמן'...".

3.         אין חולק כי המשיבה לא הביא כל פתק מרופא, וכן מקובל גם על המערערים שאכן יש בפרסום שכזה משום פרסום לשון הרע.

4.         בית משפט קמא קבע, בין השאר, כי לא קמה הגנה למערערים לאחר שהפרסום לא היה אמת, ולאחר שהמערערים לא עמדו בדרישת תום הלב.

כך התייחס בית משפט קמא, לחוסר נכונותם של המערערים לפרסם התנצלות אלא בכפוף לכך, שהמשיבה תוותר על דרישות כספיות.

בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי המערערים לא נקטו באמצעים הנדרשים טרם פרסום הכתבה, על מנת לבחון את נכונות האמור בה.

5.         בבואו לפסוק את שיעור הפיצויים, ציין בית משפט קמא, כי אינו מתעלם מהתנהלות המשיבה, אשר נעדרה ללא אישור מבית הספר, ואף הושעתה, כך גם קבע כי מדובר בפרסום בכוונה לפגוע במשיבה.

6.         המערערים טוענים, בין השאר, כי מחומר הראיות עולה, שהמשיבה אכן תכננה ואף ציינה זאת מפורשות, לתרץ את היעדרותה מסיבות רפואיות, וכי רק לאור התראה של המנהלת כי לא תעשה כן, לא השתמשה בתירוץ זה. משכך, די באמור על מנת לא לתת פרס למי שניסתה להונות, וכשגם ברישומים, בתחילה צוינה סיבה זו. עוד השיגו המערערים אודות קביעות עובדתיות שונות של בית משפט קמא, ובמיוחד טענו לטעות בציר הזמן, אשר יש בו כדי להשליך על התוצאה.

לשיטת המערערים מדובר בפרסום לוואי, הואיל ועיקר האמור בכתבה נכון הוא, גם אם לא מדובר בפתק אלא בדיבורים בע"פ, וכי על כן גם קמה ההגנה לרבות תום הלב.

בנוסף, משיגים המערערים על גובה הפיצוי, וטוענים, כי בנסיבות המקרה, ואף ללא קשר למחלוקת הפוסקים אם הסכום הנקוב בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), לפיצוי ללא הוכחת נזק, הוא סכום מקסימאלי, אם לאו, הרי בנסיבות העניין לא היה מקום ליתן פיצוי שהינו בגדר פרס, נוכח התנהלותה של המשיבה, וכשבית משפט קמא לא נתן לכך כל משקל ראוי.

המערערים אף טוענים כי טעה בית המשפט כאילו התנו את פרסום גרסת המשיבה בכך שתוותר על תביעות כספיות, תוך שהם מפנים לתוכנו של המכתב שנשלח לב"כ המשיבה ובו מוזמנת המשיבה לפרסם את אשר תמצא לנכון וללא תנאי.