א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת גב' ג' טנוס) מיום 14.10.12, ב-תל"א 1347/06, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, וזאת ללא צו להוצאות.
ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן, בתמצית, אלה:
התביעה והתביעה שכנגד הינן על רקע סכסוך שכנים. המערערת היא החוכרת והמחזיקה בבית מגורים בקרית ים. המשיבים הם בני זוג, רופאים במקצועם, המתגוררים בשכנות למערערת, בבית המצוי באותו רחוב וצמוד בחלקו לביתה של המערערת.
המשיבים הקצו חלק מביתם לשם הפעלת מרפאה פרטית, המשרתת אותם בעיסוקיהם, ובמרפאה זו מתקבלים מטופלים פרטיים שלהם וכן מטופלים של חלק מקופות החולים.
ג. המערערת הגישה תביעה כנגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים לעשות בביתם שימוש עסקי, ובכלל זה לאסור עליהם להפעיל את המרפאה מתוך ביתם, וכן לאסור עליהם ועל מטופליהם לעשות שימוש כלשהו ברכוש המשותף של שני הבתים, ככל שמדובר בשימוש הקשור להפעלת המרפאה.
נטען בכתב התביעה, כי בסמוך להגשת התביעה החלו המשיבים לנהל בביתם מרפאה פרטית, ולשם כך ביצעו שינויים ועבודות התאמה, כדי להכשיר חלק מן הבית למטרה זו. עבודות אלה כללו סגירת חניה מקורה, והמרתה לחדר המתנה עבור המטופלים, כל זאת מבלי שיהא בידי המשיבים היתר כדין לשימוש כזה.
לטענת המערערת, הפעלת מרפאה מתוך ביתם של המשיבים מהווה שימוש חורג במקרקעין, מבלי שהמשיבים קיבלו היתר כדין מרשויות התכנון והבנייה.
כמו כן נטען, שהפעלת המרפאה, בהעדר הסכמתה מראש של המערערת, מהווה פגיעה ברכוש המשותף והפרה של התקנון המצוי, שהוראותיו מחייבות את הצדדים בהיות בתיהם בגדר "בית משותף", גם אם הוא לא נרשם כבית משותף.
ד. לטענת המערערת נגרם לה מטרד כתוצאה מהפעלת המרפאה מתוך ביתם של המשיבים.
טוענת המערערת, כי המשיבים עושים שימוש חורג ובלתי חוקי בביתם, כשהשימוש שנועד הינו למטרת מגורים בלבד, וכל זאת ללא הסכמתה של המערערת. שימוש זה מסב למערערת מטרד ואי-נוחות. לגרסתה, ניהול המרפאה מביא לידי כך שהיא נחשפת לרעש בלתי סביר בכל ימות השבוע ובשעות בלתי סבירות, החניה הפרטית שלה נתפסת ונחסמת, הניקיון לא נשמר בסביבה, ניהול המרפאה מביא לירידת ערך ביתה, והימצאות אנשים חולים בקרבת מקום מגבירה את סיכוי התחלואה שלה.
ה. המשיבים מצידם הכחישו את טענות המערערת בדבר מטרד או נזק וטענו שהם לא ביצעו עבודות בניה או כל שינוי אחר המצריך קבלת היתר בניה. כל אשר ביצעו המשיבים, לגירסתם, הינו שינוי פנימי של אחד החדרים, שאמנם היה מיועד לחניה מקורה, אך סגירתו נעשתה עוד לפני שהם רכשו את הבית. מכל מקום, המשיבים פנו לעיריה (למעשה, צ"ל: הועדה לתכנון ובניה) כדי לקבל היתר להפעלת המרפאה מתוך הבית, אך העיריה השיבה כי הם רשאים לעסוק במקצועם כרופאים מתוך הבית.
לטענת המשיבים המרפאה פתוחה לקבלת מטופלים שעות ספורות בלבד מידי שבוע. החולים מגיעים לפי תורים שנקבעו מראש, ואין תנועה חריגה של אנשים סביב המרפאה או מחוצה לה.
ו. המשיבים הגישו תביעה שכנגד בה טענו, כי על המערערת לפצותם בגין הוצאת לשון הרע, משום שהיא הוציאה דיבתם רעה כשהתרעמה בצעקות בפני אחד השכנים באומרה כי המשיבה אחראית למות בעלה (של המערערת) שהיה בחייו אחד ממטופליה.
כמו כן פגעה המערערת בפרטיותם של המשיבים בכך שנכנסה לשטחם וצילמה את המרפאה כשמטופלים נמצאים בה מבלי לקבל את רשותם והסכמתם של המשיבים לשם כך.
ז. בית משפט קמא ערך ביקור במקום (טרם שמיעת הראיות), בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם, כולל כניסה לבתי הצדדים והתרשמות כללית מן השטח שבחזית. ממצאי הביקור תועדו בפרוטוקול ביקור במקום.
ח. בפסק דינו דן בית משפט קמא בכל אחת מן המחלוקות שהועלו בפניו. באשר לטענה כי בית המערערת ובית המשיבים הינם למעשה "בית משותף", הגם שלא נרשמו שכזה, ולכן השימוש שעושים המשיבים הוא בגדר שימוש חורג ברכוש המשותף, קבע בית משפט קמא כי אמנם בנסח הרישום נרשם כל אחד מן הצדדים כחוכר של מחצית חלקה מס' 172, אך לפי מסמכי ההתקשרות של המערערת ובעלה המנוח עם מינהל מקרקעי ישראל, מתברר כי המערערת ובעלה המנוח הם בעלי זכות החכירה של מחצית החלקה בלבד, שהוגדרה כמגרש מס' 172/1, ואילו המגרש הצמוד, השייך למשיבים, שמספרו 172/2, הוא מגרש נפרד.
בית משפט קמא, קבע כי לפי המסמכים כל אחד מן הבתים בנוי על מגרש נפרד שגבולותיו סומנו מראש, ומשתרע על מחצית החלקה, כל אחד, ללא כל שטח משותף. בהעדר רכוש משותף או רכוש שיכול לענות על הגדרה זו, דחה בית משפט קמא את טענות המערערת הקשורות לשימוש המשיבים ב"רכוש משותף". בכתב הערעור של המערערת אף לא הועלתה טענה כנגד קביעה זו של בית משפט קמא.
ט. מוסיף בית משפט קמא, שאת עיקר יהבה הפנתה המערערת למטרדים השונים הנגרמים לה, לגירסתה, כתוצאה מהפעלת המרפאה על ידי המשיבים, כשאלה האחרונים, כופרים בטענותיה של המערערת וטוענים כי היא מונעת מתוך רצון לפגוע בהם שלא כדין וממניעים זרים.
טענת המשיבים היא, כי המרפאה פועלת ארבעה ימים בשבוע בלבד, בשעות סבירות ומקובלות המסתכמות ב-10 שעות שבועיות בהן מקבלים המשיבים את מטופליהם, בתיאום מראש.