פסק-דין בתיק ע"א 12762-10-11

השופטת ש. דברת:                                                                                                        

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 7.8.11 בת.א. 2162/05 שניתן על ידי כב' השופטת מיכל וולפסון, בו נדחתה תביעתו של המערער, מר יוסף וינר (להלן- " המערער"), לפסק דין הצהרתי שיקבע, כי פסק הדין  שניתן בת.א. 595/92 בבית משפט השלום באר שבע על ידי כב' השופטת חני סלוטקי ביום 14.1.03 (להלן- " התביעה הראשונה") בטל מחמת מרמה ועבירות פליליות המיוחסות לנתבעים ולבא כוחם.

רקע

2. המערער בצע עבודות בניה ללא היתר, במקרקעין שברשותו ברח' החלוץ 94 פינת רח' הדסה בבאר שבע (להלן- " המקרקעין"). עבירות בניה אלה היוו, ועדין מהוות, לצערי הרב, את הבסיס להתדיינויות משפטיות רבות מספור אותן ניהל המערער בפני כל ערכאה אפשרית.

3. ביום 27.1.92 הגישו חנה שרוט ז''ל ומאיר אלקיים (להלן- " המשיבים"), שכניו של המערער, את התביעה הראשונה ותבעו כי המערער ישיב את מצב המקרקעין לקדמותו ויהרוס את תוספות הבניה, אותן בנה ללא היתר. ביום 14.1.03 התקבלה התביעה, ונקבע כי על המערער להרוס את המבנים שבנה ללא היתר בניה ולהחזיר המצב לקדמותו. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק הדין נדחו (ע"א 1023/04 ורע''א 11672/04, בהתאמה).

4. ביום 17.4.05 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין בתביעה הראשונה מאחר וזה הושג, לטענתו, במרמה תוך ביצוע עבירות פליליות. (זו התובענה נשוא הערעור).

בהחלטת ביניים מיום 15.11.10 נקבע, בין היתר, כי המערער מנוע - מחמת התיישנות- להביא ראיות בגין אירועים הקודמים ליום 16.4.98. בקשה למתן רשות ערעור בבית המשפט המחוזי (רע''א 1592-12-10) ובקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון (בר''ע 587/11) שהוגשו על החלטה זו, נדחו שתיהן.

בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער וקבע כי נושא היתר הבניה נדון בכל הערכאות, לרבות בית המשפט העליון, וכי למערער לא היה היתר בניה כדין. קביעות אלה מהוות מעשה בית דין והשתק פלוגתא. על כן, אין יסוד לטענה כי פסק הדין בתביעה הראשונה יסודו בטעות מחמת מרמה.

טענות הצדדים

5. המערער עומד על כך כי פסק הדין בתביעה הראשונה הושג במרמה ובהטעיה, מאחר ומקורו בשיתוף פעולה פלילי בין עו''ד וידבסקי לבין מפקח הבניה, מר דוד יעקובי, אשר העיד כי החצר נשוא המחלוקת שייכת למשיבים, והעלים מבית המשפט כי עו''ד וידבסקי ישב בועדה המקומית שדנה במתן ההיתר למערער. בית המשפט קמא טעה שעה שזנח את טענת המרמה על אף שקיומה הוכח, ובמקומה דן בסוגיות טפלות- בשאלת קיום ההיתר ובשאלת ההתיישנות. ראיותיו של המערער כלל לא התיישנו, מאחר וראיות אינן יכולות להתיישן; לכל היותר, יש להבחין בין העבירות הפליליות שביצעו המשיבים, אשר יתכן והן התיישנו, לבין הראיות המזויפות עליהן התבסס פסק הדין, ראיות אשר לא התיישנו. כמו כן, המרמה עולה אף מדבריו של עו''ד וידבסקי שהובאו בתיק הנוכחי, בהם הודה במרמה, וראיה זו ודאי לא התיישנה.

6. המשיבים טוענים כי פסק הדין בתביעה הראשונה מקורו בביצוע עבודות בניה ללא היתר, ובית המשפט בפסק הדין הראשון הורה על השבת המצב לקדמותו. פסק דין זה הינו חלוט לאחר שאושר הן על ידי בית המשפט המחוזי והבר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. המערער מנסה להתעלם מעובדה זו על ידי הטחת האשמות בכל מי שמעורב בהליכים נגדו, תוך שהוא ממחזר במשך 20 שנה את טענותיו הכוזבות, על אף שנדחו על ידי כל הערכאות שדנו בנושא.

דיון

7. אקדים ואומר כי דין הערעור להדחות וטוב היה אם התביעה לא היתה מוגשת כלל, כמו גם הערעור.

בתביעה הראשונה ניתן פסק דין כנגד המערער, בשל הקביעה כי הוא ביצע עבודות בניה ללא היתר. בתביעתו בפני בית המשפט קמא, ביקש המערער להוכיח כי פסק הדין בתביעה הראשונה נבע ממעשי מרמה מצידו של בא כוחם של המשיבים, הוא עו''ד וידבסקי. לשיטתו, אילמלא הטעה בא כוח המשיבים את בית המשפט, לא היה ניתן פסק דין לפיו עליו להרוס את הבניה. דא עקא, שאין כל יסוד לטענה זו.

אקדים ואומר שגם אם בית המשפט היה מקבל את הטענה כי לא ניתן למערער היתר בניה שלא כדין, לא היה בכך בכדי לשנות מהעובדה כי המערער בנה ללא היתר, עוד טרם פנה וביקש את ההיתר. כל הערכאות אשר דנו בעניינו של המערער, גם במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו נגדו בגין הבניה ללא היתר, קבעו כי הבניה היתה ללא היתר, ואין מקום לשנות ממסקנה זו. על כך יש להוסיף, כי אף טענותיו של המערער לפיהן מנע ממנו ב''כ המשיבים היתר בניה שלא כדין, נדחו במספר ערכאות. על דברים אלה עמד כב' השופט א. לוי בדחותו את בקשתו השניה של המערער למשפט חוזר:

"במקביל להליכים נגד צו ההריסה, פעל המבקש גם ישירות נגד עורך-הדין הנזכר. טענתו היא כי אותו אדם, אשר ייצג את המתנגדים לבקשת היתר הבניה שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, פעל במקביל ותוך ניגוד עניינים בתפקידים ציבוריים בעיריית באר-שבע ובוועדה המקומית לתכנון ובנייה. במסגרת זו הגיש המבקש תביעה אזרחית נגד עורך-הדין; ניהל הליך נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה; הגיש תלונה נגד עורך-הדין במשטרת ישראל, ומשזו החליטה לסגור את התיק עתר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5993/00 וינר נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו] , 01.11.00)); המבקש אף התלונן נגד עורך-הדין בלשכת עורכי-הדין, ומשנדחתה תלונתו הגיש עתירה גם נגד האחרונה (בג"ץ 4198/00 וינר נ' ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע ( [פורסם בנבו] , 04.12.01)). גם בהליכים אלה - כולם - לא עלה בידו של המבקש להשיג את מטרתו ולהוכיח כי אותו עורך-דין פעל בניגוד עניינים, או כי נקשרה קנוניה נגדו".  (מ''ח 884/10 יוסי וינר נ' מדינת ישראל, עמ' 3 (2010)

נקבע, איפוא, כבר מספר פעמים בערכאות שונות כי, אין יסוד לטענותיו של המערער לפיהן היה לו היתר בניה, או היה ניתן לו היתר בניה לולא מעשיו הפליליים של עו''ד וידבסקי. אין מקום עוד לדון או לערער אחר קביעה זו, מאחר וכבר ניתן למערער יומו בבית המשפט, ואף הרבה מעבר לכך ודי בכך כדי לדחות הערעור.

בשולי הדברים אעיר כי לא ברורה נפקות טענתו של המערער לפיה העיד מר יעקובי עדות שקר באשר לבעלות בחצר. התביעה הראשונה בחנה את שאלת קיומו של היתר בניה, ולא את שאלת הבעלות, ובדבריו של מר יעקובי לגבי הבעלות, ככל שנאמרו, לא היה בכדי להשפיע על פסק הדין בתביעה הראשונה.

8. המערער סבור כי עלה בידו להוכיח את תביעתו, אך היא נדחתה רק בשל טענת ההתיישנות. גם טענת ההתיישנות כבר נדונה ונדחתה, אף היא, הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט קמא אף קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח את קיום המרמה (עמ' 4 לפסק הדין, שורות 28-29), וכי הראיות שנדחו בשל התיישנות, לא היו משנות  ממסקנה זו (שם, שורות 11-13).