1. לפניי ערעור על החלטת כב' הרשם (כב' השופט ר' כרמל), בבש"א 5992/07 (במסגרת ת"א 9288/07), מיום 30.10.07, בגדרה נדחתה בקשת המערערת לפטור מתשלום אגרה (להלן: "ההחלטה").
2. בהחלטתו קבע בית משפט קמא, כי העדר יכולת כלכלית הוכחה בנסיבות העניין. עם-זאת, סיכויי התובענה שהגישה המערערת (בת"א 9288/07) הוערכו על הצד הנמוך, באשר "קיימים סימני שאלה קשים ונוקבים בקשר עם קיומם של אותם סיכויים ... מקורם, בין היתר, בטענת ההתיישנות אותה העלו הנתבעים (המשיבים - צ'ס')" (עמ' 3 להחלטה). לא-זו-אף-זו, בפני המערערת ניצב לכאורה מעשה בית דין, שנתהווה בגדרי הליכים שהתנהלו בפני ערכאות שונות - ראש ההוצאה לפועל, בתי המשפט המחוזיים בחיפה ובנצרת, ואף בית המשפט העליון (עמ' 3-4 להחלטה). כמו-כן, מצא בית משפט קמא מכשולים נוספים העומדים בדרכה של המערערת להשגת פטור מתשלום אגרה, אותם לא פרט. לפיכך, נדחתה כאמור הבקשה.
3. הצדדים הסמיכוני לפסוק בערעור על-סמך סיכומים בכתב שהוגשו מטעמם. בנוסף, הגישה המערערת בקשה להוספת ראיות בערעור, אלא שבשל התנגדות המשיבים נקבע כי זו תוכרע בגדרי פסק הדין בערעור (הודעת בית המשפט מיום 22.5.08). אפרט, אפוא, טענות הצדדים בתמצית ואכריע בערעור (בבקשה מתייתרת ההכרעה, כפי שיפורט בהמשך).
4. המערערת גורסת, לגופו של עניין, כי שגה בית משפט קמא שעה שהוציא החלטתו בהסתמכו על טיעוני כזב מפרי עטם של משיבים 1 ו-4, שמטרתם סיכול התובענה שהוגשה נגדם, מה גם שאך משיבה 5 הנה המשיבה "הנכונה, העיקרית ואולי היחידה" בבקשה לפטור מאגרה (סעיף 23 לסיכומי המערערת). זאת ועוד: סיכויי התובענה לא נדרשו, אגב דיון בבקשה לפטור מאגרה, דקדוקי עניות, לא כל שכן - "על רגל אחת". בכלל זה מלינה המערערת על קביעות בית משפט קמא, כי בנסיבות העניין התיישנה התביעה העיקרית, וכי למעשה עסקינן במעשה בית דין.
5. משיב 1 גורס, כי התובענה שהוגשה אינה מגלה עילה, קל וחומר נוכח פסיקת הערכאות השונות בשאלות שמעוררת המערערת היום כבעבר. עוד טוען משיב 1, כי המערערת לא הוכיחה אי יכולת לשאת בתשלום האגרה, וכי סיכויי התובענה אינם נוטים לטובתה. משיבה 3 הצטרפה לסיכומי משיב 1.
6. מעבר לאמור הוסיף וטען משיב 4 בסיכומיו, כי ההחלטה נשוא הערעור הנה דיונית, ומשכך, לא על נקלה תיטה ערכאת הערעור להתערב בה. עוד טען משיב 4, כי התובענה אינה מגלה עילה כלפיו, בעודו מעלה על נס את המניעות הגלומה בעצם הגשתה.
7. משיב 5, משום מה, לא הגיש סיכומיו בערעור במועד שנקבע לכך. בתגובתו לבקשה לפטור מאגרה, שהוגשה בפני הרשם, פרש משיב 5 את נימוקי התנגדותו לבקשה, שהנם בעיקרם שניים: הראשון - אי הוכחת אי יכולת כלכלית על-ידי המערערת; והשני - התיישנות התובענה, כך למצער על-פני הדברים.
8. לאחר שעיינתי בהחלטה ובחנתי את טענות הצדדים לגביה, הנני סבור כי דין הערעור להתקבל. יוער כבר עתה, כי לצורך הכרעתי זו כלל לא נזקקתי לראיות הנוספות שצירופן נתבקש. ודוק: בית משפט קמא הכריע בבקשה אגב אימוץ טענות המשיבים, כי לפנינו שאלות קשות של התיישנות ומעשה בית דין, מבלי שהכריע בהן לגופו של עניין (בהעדר הליך מתאים), כי אם אך באופן לכאורי ומקדמי גרידא. הצדדים לא זומנו לדיון בפני בית משפט קמא, מסלול דיוני בו רשאי כמובן בית המשפט לילך, אלא שלהחלטתו השפעה הרת-גורל בעבור המערערת - נעילת שערי בית המשפט בפניה. זאת ועוד: את דיני האגרות שומה על בית המשפט לפרש באורח ליברלי - תוצאה הנובעת מה"קונסטיטוציונליזציה" שלהם, מאז נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ספק בעצם חיוב באגרה יזכה אפוא המתדיין - בדרך כלל - בפירוש המקל עמו (ד"ר שלמה לוין, "פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט", ירושלים, תשס"ג - 2003, עמ' 5; בנוסף, ראו: שם, עמ' 11 ו-16).
9. אמנם, בית המשפט שלערעור לא נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, קל וחומר עת המדובר בענייני אגרה. ברם, בנסיבות העניין לא הוסר החשש מלבבי שמא תינעלנה דלתות בית המשפט בפני המערערת בטרם עת, כאילו כבר נדחתה תביעתה על הסף מחמת התיישנות או מעשה בית דין. והנה, בית משפט קמא לא נדרש להכריע אם דין התביעה להידחות על הסף אם לאו, כי אם אך להעריך מצבה הכלכלי של המערערת וסיכויי תביעתה. בסופו של יום, לא מצאתי הצדקה לקביעתו המשתמעת - אך הבלתי מפורשת - של בית משפט קמא, כי סיכויי התביעה קלושים - כמעט אפסיים, ומכאן שגם לא קמה עילה בדין לדחיית הבקשה לפטור מאגרה. כך גם לא הוכח, כי בהליך סרק נקטה המערערת, לא-כל-שכן לנוכח הטענות המקדמיות שנשמעו מפי המשיבים, בין היתר, בעניין התיישנות התביעה ומעשה בית דין, המהווים - לכאורה - חסם טוטאלי המונע כל אפשרות לקבלה.
10. לא השתכנעתי, אפוא, למצער בשלב זה, כי נימוקי התביעה מופרכים מעיקרם או מבוססים על אדני-שווא (שם, עמ' 6, 7 ו-17). מסקנה כה קיצונית יש לעגן במשנה זהירות ובקפידה, ועם כל הכבוד לטענותיהם כבדות המשקל של המשיבים, הרי שהללו נצרכות במה משל עצמן, ולא אגב אורחא תישמענה. בע"א 7805/02 הלפרט יצחק (חסוי) נ' אסותא מרכזים רפואיים (תקדין-עליון 2002(3) 233), נאמר כך: "כאשר הדלות הכלכלית מוכחת, והשאלה שעומדת על הפרק היא שאלה של התיישנות המעוררת על פניה שאלות של ממש, אין מקום לסגירת שערי בית המשפט בפני מערער דל אמצעים". הדברים מדברים בעד עצמם.
11. טרם חתימה יוסף, כי ערעור שכנגד לא הוגש מטעם מי מהמשיבים, ומכאן שלא נזקקתי לדון בהשגותיהם אודות קביעתו של בית משפט קמא, כי אי יכולת כלכלית של המערערת הוכחה בנסיבות העניין.
12. לאור המקובץ לעיל, הערעור, אפוא, מתקבל. בנסיבות העניין - ישא כל צד בהוצאותיו.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים (לרבות ליועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים).
ניתן היום, ל' באב תשס"ח (31 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.