השופט א' גרוניס:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל), אשר דן בתביעה בגין נזקים שונים שנגרמו למערערים עקב מותן של נילי ויעל דבוש ז"ל (להלן - המנוחות), בשריפה שפרצה בדירת המשיב 3, עוגן שוורץ (להלן - שוורץ) והתפשטה לעבר דירת המנוחות. בהחלטתו, מצא לנכון בית המשפט להיעתר אך לתביעת המערערים כנגד שוורץ, בעוד ששאר המשיבים לא חויבו לשאת בנזקים שנגרמו בגין השריפה. על כך מבקשים המערערים להשיג. כמו-כן מלינים הם על מיעוט הפיצויים באחד מראשי הנזק.
2. המערערים 2-1 הם עזבונותיהם של המנוחות. המערער 3, חיים דבוש, הוא בן זוגה לשעבר של נילי דבוש ז"ל. למערער 3 ולנילי דבוש שני ילדים משותפים, יעל ונדב (הוא המערער 4). המנוחות התגוררו יחד בדירה שבקומה השלישית בבניין מגורים בתל-אביב. ביום 26.10.99, סמוך לשעה 23:30 פרצה שריפה בדירתו של שוורץ, הממוקמת בקומה השנייה באותו בניין. השריפה נגרמה, כך על פי הנטען, בשל התלקחות של ערימות קרטונים שהונחו בסמוך למנורת הלוגן. בשל העובדה שדירתו של שוורץ הכילה כמות חריגה של ארגזים, מסמכים, מחשבים וחפצים נוספים החלה האש לבעור תוך רגעים ספורים בכל חלקי הדירה. משראה שוורץ כי הוא אינו מסוגל להשתלט על האש, עזב הוא את דירתו מבלי לסגור את דלת ביתו, דבר אשר הביא להתפשטות האש בחדר המדרגות של הבניין. כן, לא השכיל שוורץ להזהיר את שאר יושבי הבניין מפני הסכנה הצפויה לחייהם. עד מהרה התפשטה האש לעבר הקומה השלישית, בה נמצאה דירתן של המנוחות. משהבחינו באש, הזעיקו המנוחות את המערערים 4-3 בכדי שיסייעו להן להיחלץ מן הדירה. בשעה 23:42 התקבלה הודעה ראשונה במוקד המשיבה 1, המחלקה לכיבוי אש בעיריית תל-אביב (להלן בהתאמה - המוקד והמחלקה לכיבוי אש), בנוגע לשריפה שאירעה. צוות כיבוי האש הראשון יצא למקום האירוע שתי דקות לאחר שהתקבלה ההודעה. זאת, תוך סטייה מן התקן הקובע זמן ההתארגנות ויציאה מירבי של 50 שניות.
3. בשעה 23:45 הגיעה ניידת ראשונה של המשיבה 4, משטרת ישראל (להלן - המשטרה), למקום האירוע והעבירה למוקד דיווח כי בבניין נמצאים מספר אנשים לכודים. צוות כיבוי האש הראשון הגיע לשטח בשעה 23:51, בחלוף 9 דקות מן הרגע שהודע למוקד על התפרצות השריפה. תחילה פנה אחד מן הכבאים לכיוון חדר המדרגות וטיפס עד לקומה השנייה, שם הוא נתקל ב"מסך אש בלתי עביר" אשר מנע ממנו את אפשרות הגישה לדירתן של המנוחות. אף מאמציו של המערער 3 להגיע לדירה לא נשאו פרי. לאור זאת, החליטו אנשי הצוות לצנן את האש בחדר המדרגות ורק לאחר מכן לנסות שוב לחלץ את המנוחות מן הדירה. בהמשך הובהלו למקום האירוע ארבעה צוותים נוספים, אשר סייעו בכיבוי הלהבות שעלו מן הקומה השנייה. בד בבד, התקבלו דיווחים על שני לכודים נוספים, אמא וילד, שנמצאו באחת הדירות שבקומה הרביעית. אחד מן הכבאים נחלץ לעזרתם והצליח לחלצם מן המקום תוך שהוא חירף את נפשו. הכבאי, אשר הובהל לאחר מכן לבית החולים לשם טיפול בפגיעות שנגרמו לו אגב פעולת החילוץ, נמצא ראוי לציון לשבח על התנהלותו האמיצה במהלך האירוע. בשעה 00:20 עלה בידי הכבאים להיכנס לדירת המנוחות. סריקת הדירה ארכה זמן רב, בשל החושך והעשן הסמיך שאפף את הדירה והיקשה על ההתמצאות בתוכה. אך לאחר 25 דקות פרצו הכבאים את דלת החדר בו שהו המנוחות. הם איתרו שם את המנוחות שרועות על הקרקע, כשהן ללא רוח חיים. זמן מה לאחר קרות האירוע מינה שר הפנים ועדה לבירור נסיבות השריפה האמורה. הדו"ח שיצא תחת ידי הוועדה ובו פירוט מסקנותיה פורסם ביום 17.11.99 (להלן - דו"ח הוועדה).
4. בפסק דינו בחן בית המשפט המחוזי את שאלת אחריותם של כל אחד ואחד מן המשיבים למותן של המנוחות וזאת לאור היסודות השונים של עוולת הרשלנות. בית המשפט הצביע על מספר פגמים שנפלו בהתנהלותה של המחלקה לכיבוי אש. נקבע, כי זמן ההתארגנות והיציאה של צוות הכיבוי לאירוע חרג מן הנהלים. כמו-כן, צוין כי הצוות שהגיע לשטח התקשה לאתר את הברז לכיבוי השריפות ופעולת חיפושו וחיבורו לכבאית ערכו מספר דקות. עוד התברר, כי המחלקה לכיבוי אש הזרימה כוחות מצומצמים לשטח תוך סטייה מן הנהלים המקובלים וכי התעורר מחסור בציוד הנשמה ללכודים. כן הצביע בית המשפט על כך שהמחלקה לכיבוי אש נמנעה מלהתריע על הסיכונים הנובעים מן השימוש בסולמות באורך 7 מטרים, בהתאם לתקן שהיה קיים באותה עת. שימוש בסולמות אלו היקשה על חילוץ לכודים המתגוררים בקומה השלישית ומעלה. לשיטת בית המשפט דלמטה, לפחות חלק מן הפגמים המדוברים מגיעים לכדי הפרת חובת הזהירות שקמה למחלקה לכיבוי אש כלפי המנוחות. יחד עם זאת, נמצא כי לא הוכח קשר ישיר בין הליקויים שהתגלו בפעולת המחלקה לכיבוי אש לבין מותן של המנוחות. בית המשפט הסיק מחומר הראיות שהונח בפניו, ובכלל זה חוות הדעת של ד"ר פנחס הלפרין, המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי המנוחות נפטרו משאיפת עשן וגזים רעילים עוד טרם הגעת צוותי הכיבוי לאזור השריפה. לכן נפסק, כי אף אלמלא העיכובים ביציאה לאירוע ובהתארגנות הכבאים בשטח וגם אילו צוותי הכיבוי היו מצוידים בסולמות ובציוד ההנשמה המתאים, לא ניתן היה לחלץ את המנוחות מן הדירה בעודן בחיים. באשר למשיבה 2, נציבות הכבאות וההצלה (להלן - הנציבות), נקבע כי הן בשל היותה הגוף המפקח על תחנות הכיבוי וההצלה והן מתוקף היותה אחראית על קביעת התקן של סולמות ההצלה, היא חבה חובת זהירות מושגית. חובה זו הופרה, כך על פי בית המשפט, שעה שהנציבות לא הביאה בחשבון מצבים בהם בשל תוואי השטח יימנע השימוש במנוף ועל כן לא ניתן יהיה להסתפק בסולמות בגובה 7 מטר לשם חילוץ לכודים מקומות גבוהות. ואמנם, כחלק מלקחי האירוע שונה התקן ונקבע כי יש להשתמש בסולמות של 12 מטר. יחד עם זאת, הוחלט כי הנציבות לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן היא לא נשאה בתפקיד ביצועי בשטח. כן, הובהר כי אף לגביה לא מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי. בנוסף נמצא, כי לא נפל דופי בפעילות המשטרה. זאת, בהתחשב בכך שאנשי המשטרה, אשר הגיעו למקום תוך זמן קצר, פעלו לשמירת הסדר הציבורי וסייעו לכוחות הכיבוי.
5. בסופו של דבר, הערכאה דלמטה הגיעה לכלל מסקנה כי שוורץ הוא הנושא היחידי באחריות למותן של המנוחות. בפסק הדין נקבע, כי שוורץ הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו שעה שאחסן בביתו כמות חריגה של מסמכים וחומרים דליקים נוספים בסמיכות מסוכנת למוקדי חשמל. התנהגותו הרשלנית של שוורץ, כך נפסק, היא אשר גרמה הן להיווצרותו של מקור האש והן להתפשטותה המהירה של האש, תוך שהחום העז והעשן הרב ששררו במקום הקשו על פעולות החילוץ מחד, והחישו את מותן של המנוחות מאידך. כן, קבע בית המשפט כי שוורץ הפר את חובת הזהירות כלפי שכניו, עת לא טרח להזהירם מפני הסכנה הקריבה. גובה הפיצוי הכולל שנפסק למערערים הועמד על סך המתקרב ל-2,500,000 ש"ח. הסכום כלל פיצוי עבור ראשי הנזק הבאים: קיצור תוחלת החיים של המנוחות, כאב וסבל, נזקי אבלות, נזקי רכוש שנגרמו לדירת המנוחות ונזק נפשי שנגרם למערערים 4-3.
6. בערעור שלפנינו, משיגים המערערים על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפטור מאחריות לנזק את כל המשיבים, למעט שוורץ. טענותיהם של המערערים מופנות בעיקר נגד הקביעה בדבר היעדר קשר סיבתי בין הליקויים שנמצאו בפעולותיהם של צוותי הכיבוי לבין מותן של המנוחות. בפרט מלינים המערערים כנגד חישוב הזמנים שערכה הערכאה דלמטה, באשר לרגע המדויק בו קיפחו המנוחות את חייהן. לטענת המערערים, קביעת בית המשפט לפיה המנוחות מצאו את מותן בחלוף 5 דקות בדיוק מן הפעם האחרונה שנשמע קולן, ועוד טרם הגעתם של צוותי הכיבוי לשטח, איננה מבוססת דיה. קביעה זו באשר למותן המהיר של המנוחות נסמכת בעיקרה על הערכותיו של ד"ר הלפרין. אלא שהמערערים מצביעים על כך, שחוות דעתו של ד"ר הלפרין נערכה שנים לאחר קרות האירוע, מבלי שהלה היה נוכח בזירת האירוע, ללא שהוא היה מודע בוודאות לטיב החומר שנשרף באש ולדרגת רעילותו, ומבלי שנערכה למנוחות בדיקה פתולוגית. עוד טוענים המערערים, כי המומחה הרפואי התקשה להעריך על סמך הנתונים הקיימים את הרגע המדויק בו התעלפו המנוחות כתוצאה משאיפת כמויות חריגות של עשן. נטען כי אף אם עולה מן העדויות שהחל משעה 23:42 לא נשמע קולן של המנוחות, אין הדבר מעיד בהכרח על כך שהן היו מחוסרות הכרה ולא מן הנמנע שקולן לא נשמע מאחר שעסקו בחיפוש אחר מקום מסתור באחד מחדרי הדירה. לשם תמיכה בעמדה זו, מצביעים המערערים על כך שמן הבניין חולצו שני לכודים נוספים כחצי שעה לאחר פרוץ השריפה. בנסיבות אלו ובהתחשב בסיכוי שהמנוחות היו עדיין בחיים עם הגעת כוחות הכיבוי למקום האירוע סבורים המערערים, כי לו היה נמנעים חלק מן הליקויים שנמצאו בפעולות צוותי הכיבוי ניתן היה להציל את חייהן של המנוחות. בהקשר זה, מציינים המערערים שורה של מחדלים שנפלו בהתנהלותם של צוותי הכיבוי ואשר ברובם אוזכרו בפסק דינו של בית משפט קמא. בנוסף, מעלים המערערים טענות שונות נגד החלטת הערכאה דלמטה שלא לחייב באחריות לאירוע את הנציבות ואת משטרת ישראל. לבסוף, מזכירים המערערים טענה אחת ויחידה באשר לסכום הפיצוי שנפסק להם. לגישתם, שגה בית המשפט שעה שסטה מהערכות השמאי מטעמם באשר לנזקי הרכוש שנגרמו להם ופסק סכום פיצוי הנמוך בכ-170,000 ש"ח מן האמור בחוות הדעת של המומחה. נאמר מיד ולא נעסוק עוד בכך, כי לא מצאנו ממש בערעור בנקודה זו.
7. מנגד, כל המשיבים, פרט לשוורץ, סומכים טענותיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. בסיכומי תשובתה, מבהירה המחלקה לכיבוי אש, כי בהתחשב בחומרת השריפה ובתנאים הקשים ששררו במקום עשו צוותי הכיבוי כל אשר לאל ידם על מנת להתגבר על השריפה, ועל כן לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. כך נטען, כי העיכובים בפעולת החילוץ שנגרמו, בין היתר, עקב ההחלטה לצנן את גובה הלהבות בחדר המדרגות עובר לחדירה לדירת המנוחות היוו כורח המציאות. בנוסף, סבורה המחלקה לכיבוי אש כי אף אם היה ברשות צוותי הכיבוי סולם ארוך יותר, בגובה 12 מטר, לא היה הדבר מביא לייעול עבודת הכבאים. שכן, סולם שכזה ממילא לא נועד לחילוץ אנשים, ודאי וודאי לא כאשר הם שרויים במצב של חוסר הכרה. בנוסף, תמכה המחלקה לכיבוי אש בקביעת הערכאה דלמטה לפיה המנוחות ממילא נפטרו משאיפת עשן ומחנק עוד טרם הגעת צוותי הכיבוי לדירה. הנציבות ומשטרת ישראל שללו אף הם את הטענות שעלו בדבר חבותם לנזקי האירוע. שוורץ, לעומת זאת, צידד בעמדת המערערים ככל שהדבר נוגע לשאלת חבותם של שאר המשיבים בנזקים שנגרמו עקב השריפה.
8. הסוגיה העיקרית המתעוררת במקרה דנא נוגעת לדרישת קיומו של הקשר הסיבתי בין הליקויים שנמצאו בפעולות צוותי הכיבוי לבין מותן של המנוחות. לצורכי הדיון, מוכנים אנו לצאת מנקודת הנחה כי המחלקה לכיבוי אש הפרה את חובות הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית, המוטלות עליה. זאת, אף מבלי לבחון לעומק את נכונות קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה. על אף האמור סבורני, כי אין מקום לקבל את הערעור מן הטעם שלא עלה בידי המערערים להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי כי התרשלותם של צוותי הכיבוי היא שגרמה למותן הטארגי של המנוחות. דעתי היא כי אף אלמלא הפגמים השונים שנפלו בפעולות כוחות ההצלה, לא היה עולה בידם של הכבאים לחלץ את המנוחות, כשהן בעודן בחיים והכל כפי שיפורט להלן.
9. מניתוח האירוע לאחר מעשה, עולה כי בפני הכבאים עמדו שתי אפשרויות לחדור לדירה לשם חילוץ המנוחות: האחת, דרך החלון; והשנייה, דרך חדר המדרגות. צוותי הכיבוי שהגיעו למקום בחרו לחדור לדירה דרך חדר המדרגות. יוער, כי האפשרות לחדור דרך אחד מחלונות הדירה לא הייתה מעשית. שכן, מחד, הסולמות שנשאו עימם צוותי הכיבוי לא הגיעו עד לקומה השלישית ומאידך, בשל תוואי השטח הבעייתי לא ניתן היה לעשות שימוש במנוף שנמצא על אחד מרכבי הכיבוי. זאת ועוד, אפילו היה סולם בגובה מתאים ברי כי לא ניתן היה לחלץ את המנוחות, כפי שיוסבר בהמשך. מן העדויות עולה, כי אחד הכבאים, שנמנה על צוות החילוץ הראשון, ניסה עם הגיעו לשטח להיכנס לדירה דרך חדר המדרגות, אולם הוא נתקל ב"מסך אש בלתי עביר". בנסיבות אלו, לא יכולה להתעורר מחלוקת כי לא נותרה לצוותי הכיבוי כל ברירה, אלא לנסות ולהנמיך תחילה את לשונות האש והטמפרטורה שבחדר המדרגות. פעולה זו ארכה כרבע שעה בקירוב, שכן על פי האמור בדו"ח הוועדה אך בשעה 00:08 עלה בידם של צוותי הכיבוי להיכנס שוב לבניין ולחלץ את הלכודים בקומה הרביעית. בא-כוח המערערים טען, כי פעולות צינון האש בחדר המדרגות נמשכו זמן רב יחסית מאחר ומיכלית המים שברכב הכיבוי הראשון הייתה ריקה לחלוטין ממים, וכן משום שצוותי הכיבוי התקשו לאתר את ברז המים המתחבר למיכלית הכיבוי. טענה זו אין בידי לקבל. שכן, לא רק שהיא נשמעה לראשונה במהלך הדיון שנערך בפנינו, אלא שהיא אף עומדת בסתירה מסוימת לאמור בכתב הערעור. שם, נטען כי לא היו במיכלית מים ב"כמות מספקת ובעוצמה דרושה". זאת ועוד, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי ברכב הכיבוי הראשון שהגיע לשטח הייתה כמות מספקת של מים לתחילת פעולת הכיבוי. כך, שבמהלך השלבים הראשונים של ההתמודדות עם השריפה ועד לחיבור מכוניות הכיבוי למקור מים חיצוני, יכלו צוותי הכיבוי להשתמש במים שבמיכלי המים של רכבי הכיבוי. לפיכך, נדמה כי בפעולת ההשתלטות הראשונה על האש שבחדר המדרגות, אשר ארכה כרבע שעה, לא נפלו עיכובים משמעותיים כפי שטוענים המערערים. זאת ועוד, יש לזכור כי סריקת דירתן של המנוחות במטרה לאתר את המקום בו הן נמצאו ארכה, בשל התנאים הקשים והעשן הסמיך ששרר במקום, עוד כ-25 דקות. מכאן, ניתן להעריך שאף אם התנהלות צוותי הכיבוי במהלך האירוע הייתה ללא דופי, לא ניתן היה לחלץ את המנוחות אלא כעבור 45-40 דקות מן הרגע שצוות הכיבוי הראשון הגיע לשטח. האם היה די בכך על מנת להציל את חייהן של המנוחות? חוששני שלא.
10. אין חולק, כי המנוחות השמיעו קריאות זעקה עד לשעה 23:42 וכי מאותה עת או בסמוך לכך לא נשמע עוד קולן. כלומר, קריאותיהן פסקו כ-9 דקות לפני הגעתו של צוות הכיבוי הראשון למקום. בנסיבות אלו, ובהתחשב בחומרת האירוע, נראה כי ברגע שהגיעו כוחות ההצלה לאזור, המנוחות כבר היו מחוסרות הכרה. שכן, אין זה מתיישב עם ההיגיון והשכל הישר שאנשים הלכודים בדירה, כשסכנה אמיתית נשקפת לחייהם, לא ישמיעו קול זעקה במשך זמן כה רב. בעדותו, מבהיר ד"ר הלפרין, כי עשויות היו לחלוף דקות בודדות בלבד מן הרגע שהמנוחות איבדו את ההכרה ועד למותן. המומחה מנמק זאת בעובדה שחלק גדול מן הגזים הרעילים מתרכז בקרקע עליה שכבו המנוחות שעה שאיבדו הכרתן. אף אם נאמץ את עמדת המערערים לפיה המנוחות לא נפטרו תוך 5 דקות מרגע שאיבדו את ההכרה ואף אם ייתכן כי המנוחות קיפחו את חייהן מספר רגעים לאחר הגעת צוותי הכיבוי, מתקשים אנו לקבל כי הן היו שורדות בחיים מחוסרות הכרה עוד כ-40 דקות לפחות, עד לאיתורן על ידי צוותי ההצלה. במילים אחרות, אפילו נניח שבגין הכשלים השונים ניתן היה להגיע אל המנוחות לאחר 30 דקות ולא לאחר 40 דקות, הרי נראה כי הן כבר לא היו בחיים אותה עת.
11. האפשרות השנייה שעמדה בפני צוותי הכיבוי, לחדור לדירה דרך אחד מן החלונות, הייתה ניתנת לביצוע אילו עמדו לרשות הצוותים סולמות גבוהים יותר, באורך 12 מטר, כמתחייב מן התקן הנהוג כיום. אלא מאי? מן החומר הראייתי מתעורר ספק גדול באשר לאפשרות שחיי המנוחות היו ניצלים, גם אם הכבאים היו מצוידים בסולמות המתאימים. בהקשר זה, הבהיר בעדותו בכיר בנציבות, כי הסולמות הגבוהים נועדו לסייע לכבאי בפעולות כיבוי שריפה. אולם, לא ניתן לחלץ באמצעותם לכודים, שכן הסולמות הללו אינם יציבים. בנוסף, סולמות אלו פוגעים ביעילות מלאכת הכיבוי, שכן לשם הצבתם נדרשים ארבעה כבאים. מכאן, ברי כי לא ניתן היה לחלץ באמצעות הסולמות את המנוחות, אשר כפי הנראה היו כבר במצב של חוסר הכרה. לכל היותר, יכלו הכבאים לחדור באמצעות הסולמות לדירה ומשם לנסות לחלץ את המנוחות דרך חדר המדרגות. אלא שבמקרה כזה היה עליהם לנווט את דרכם בחשיכה אל דלת היציאה. וכן, לא היה מנוס אלא מלהתגבר תחילה על האש שהשתוללה בתוך הבניין. זאת ועוד, יש לזכור כי טרם כניסתם לדירה היה על הכבאים לנסר את הסורגים שהותקנו בחלון החדר בו נמצאו המנוחות. פעולות אלו, יש לשער, היו נמשכות זמן מה ונראה שהמנוחות לא היו מצליחות לשרוד בחיים כל אותה עת.
12. אשר על כן, אף אם אירעו אי אילו תקלות בתפקודם של צוותי הכיבוי, בין אם בשל ההשתהות ביציאה ובהתארגנות בשטח ובין אם בשל מחסור בציוד מתאים, הרי שהתקלות הללו לא גרמו באופן ישיר למותן של המנוחות. לשון אחר: מניעת הליקויים האמורים והחשת זמן הפינוי במספר רגעים לא היו מסייעים להצלת חייהן של המנוחות. זאת, משום שפעולות ההצלה וכיבוי היה ממילא צפויות להימשך זמן רב יחסית, הן בשל מימדי השריפה והן לאור העובדה שלא ניתן היה לחלץ את המנוחות אלא דרך חדר המדרגות. גם אם נפלו אי דיוקים כלשהם באשר לחישוב הזמנים שערכה הערכאה דלמטה, הרי שמדובר לכל היותר בטעות של דקות ספורות לכאן ולכאן. טעות זו, מכל מקום, אין בה כדי לשנות את המסקנה הסופית. זאת, בהתחשב בכך שהמנוחות היו מחוסרות הכרה בעת הגעת כוחות הכיבוי לאזור וממילא לא היו מחזיקות מעמד בחיים אפילו היו נמנעים העיכובים בפעולות ההצלה ואילו חילוצן היה נעשה מספר רגעים קודם לכן. לאור האמור, ומשנקבע כי המערערים לא עמדו בדרישת הוכחת יסוד הקשר הסיבתי בין התנהלות צוותי הכיבוי בשטח לבין מותן של המנוחות, ממילא נשמטת הקרקע תחת הטענות האחרות שהעלו המערערים נגד הנציבות.
13. הערעור נדחה, איפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש: