1. הנתבע הינו בעל עסק לתיירות במגזר החרדי, המפעיל מדי שנה אירוח למשפחות חרדים במלונות בתורכיה בתקופות החגים, הכולל בין היתר ארוחות כשרות למהדרין המבושלות על ידי טבחים ישראלים. התובע הינו "שף" מקצועי. בין התובע לנתבע סוכם כי התובע ישמש כשף במלון באנטליה במהלך פסח תש"ע (2010). ימים ספורים קודם ליציאה לאנטליה, חל נתק בין הצדדים, והתובע הוחלף ב"שף" אחר. בפנינו תביעתו בגין הפרת ההסכם.
התשתית העובדתית
2. בין הצדדים קיימות מחלוקות עובדתיות שונות, שבהן נדון בהמשך פסק דין זה, לאחר תיאור העובדות לגביהן לא היתה מחלוקת.
3. הנתבע, מר אהרון ליפנר, הינו בעל עסק בשם "קלאב כושר" המפעיל מדי שנה בשנה אירוח למשפחות חרדים במלונות בתורכיה בתקופת החגים. התובע הינו "שפ" מקצועי, על פי הגדרתו.
במהלך ספטמבר 2009 נפגשו התובע והנתבע, ולאור הכרות מקצועית מוקדמת שהייתה בין השניים, סוכם ביניהם שהתובע ישמש כ"שפ" הראשי במסגרת אירוח משפחות חרדיות במלונות בתורכיה בפסח תש"ע (מרץ 2010). התובע החל בהכנות, ובין היתר אף הכין סקיצת תפריטים (נספח א' לכתב התביעה) שנשלחה לנתבע ואושרה על ידו.
4. יומיים קודם ליציאה לתורכיה, הגיע התובע עם חברו מר חיים ערוסי, שקיבל על עצמו את תפקיד ה"שף קונדיטור" במסגרת הפרוייקט, לביתו של התובע, לסכם פרטים אחרונים. מסיבות עליהן נטושה מחלוקת בין הצדדים, ובהן נדון בהמשך, בעקבות אותה פגישה נוצר נתק בין התובע לנתבע, ובסופו של יום "שפ" אחר יצא לתורכיה, במקום התובע.
5. ביום 22.6.10 פנה התובע באמצעות באת כוחו לנתבע, במכתב שבו דרש "פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה" עימו (המכתב צורף לכתב התביעה). משלא קיבל מענה, הגיש את התביעה שבפנינו, שבה דרש פיצוי בסך 35,000 ש"ח על הפרת הסכם העבודה.
מהלך ההתדיינות
6. ביום 3.7.11, שבו היה אמור להתקיים קדם משפט, ניתן בתיק זה פסק דין לטובת התובע בהעדר התייצבות מצד הנתבע. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין, אך לא התייצב לדיון בבקשה שנקבע ליום 26.9.11. על כן נדחתה בקשתו, תוך חיובו בהוצאות בסך 750 ש"ח. הנתבע הגיש בקשה שנייה לביטול פסק הדין, שנקבעה לדיון ליום 29.3.12, אך גם לדיון בה לא הגיע. על כן נדחתה בקשתו, תוך חיובו בסכום הוצאות משמעותי יותר בסך 3,000 ש"ח. עוד נקבע שלאור הזלזול שהפגין הנתבע בבית הדין, הרי שככל שיגיש בקשה נוספת, שלישית במספר, לביטול פסק הדין, יהיה עליו לשלם בפועל את סכום ההוצאות שנפסק כתנאי לקיום הדיון בבקשה. ביום 10.7.12 הגיש הנתבע בקשה שלישית לביטול פסק הדין, ולאחר שהפקיד בקופת בית הדין את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו, נקבע דיון בבקשה ליום 8.11.12. ביום 8.11.12 התקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין. הפעם לא התייצב התובע, בשל מחלה. בהסכמת באת כוחו, בוטל פסק הדין, והתיק נקבע להוכחות. עוד נקבע שהתובע יגיש תצהיר עדות ראשית, אך מאחר שהנתבע אינו מיוצג הוא לא חוייב בהגשת תצהיר עדות. ביום 26.12.12 התקיים בפנינו דיון ההוכחות. הצדדים סיכמו בעל-פה. עתה עלינו להכריע.
טענות הצדדים
7. התובע טוען כי נכרת בינו ובין הנתבע הסכם עבודה בעל-פה. לטענתו, היה אמור לקבל עבור עבודתו בשבוע הפסח בתורכיה סך 34,000 ש"ח, שמתוכם 24,000 ש"ח עבור עבודתו הוא ו- 10,000 ש"ח נוספים עבור עוזרת "שפ". עוד טען שסוכם שהנתבע ימציא לתובע "תלושי שכר" (סעיף 5 לכתב התביעה), ישלם לתובע עבור כרטיסי טיסה שלו ושל משפחתו ויממן את שהייתם בתורכיה. התובע הוסיף כי סוכם כי שבועיים טרם הנסיעה, יקבל את מלוא התמורה עבור עבודתו. לטענת התובע, נעשו על ידו נסיונות חוזרים ונשנים להיפגש עם הנתבע כדי לקבל את התמורה, אך בסופו של דבר, בפגישה שהתקיימה ביום 21.3.10, פחות משלושה ימים קודם לנסיעה, הסתבר לו לתדהמתו שהתובע דורש להפחית את התמורה הכספית שסוכמה בין הצדדים. התובע ביקש לטענתו זמן למחשבה, אך למחרת היום, כשהתקשר התובע לנתבע, לטענתו, כדי להודיע לו שהוא מסכים להפחתה (ראו בסעיף 10 לתצהירו), בחר הנתבע להתעלם משיחות הטלפון, ובסופו של דבר קיבל לעבודה "שפ" אחר. על כן מגיע לו, לטענתו, פיצוי בגין הפרת ההסכם בסך 35,000 ש"ח, שהוא שווי הנזקים שנגרמו לו.
8. הנתבע טוען ראשית להעדר סמכות לבית דין זה לדון בתובענה, שכן לשיטתו ההסכם שנכרת בין הצדדים אינו הסכם עבודה. לגופה של המחלוקת טוען הנתבע שבפגישה שהתקיימה בין השניים ביום 21.3.10 הפתיע אותו התובע בדרישה "להביא איתו מישהי לעזרה" (סעיף 10 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, סירובו להענות לדרישה חדשה זו הביא לכך שהתובע עזב את ביתו בכעס, בלא סיכום. באותו הערב וגם ביומיים הבאים התנהלה בין הצדדים התכתבות, שממנה הבין הנתבע שהתובע לא מוכן לנסוע, ובנסיבות אלה נאלץ הנתבע לאתר מחליף ברגע האחרון. נוכח כל האמור טוען שהתובע הוא זה שהפר את ההסכם, ומכאן שאין כל בסיס לתביעתו.
דיון והכרעה
9. במהלך חקירתו הנגדית שאל הנתבע את התובע שאלות שעל פניהן מטרתן היתה להוכיח שהצדדים לא התכוונו להתקשר בהסכם עבודה, ועל כן בית דין זה כלל אינו מוסמך לדון בתביעה. באת כוח התובע התנגדה לקו חקירה זה, וטענה שיש בו משום הרחבת חזית, שכן הנתבע לא העלה טענת העדר סמכות עניינית בכתב הגנתו. בהחלטה שניתנה במהלך דיון ההוכחות (עמ' 17 ש' 17) קבענו שמאחר שהנתבע אינו מיוצג, אין לשלול ממנו להעלות טענת העדר סמכות גם במהלך דיון ההוכחות, על אף שאין היא נזכרת בכתב ההגנה. הוספנו שככל שהתובע יבקש להוסיף ראיות מטעמו במענה לטענת העדר הסמכות, תינתן לו האפשרות לעשות כן. לא מיותר לציין שהתובע לא ביקש בתום הליך ההוכחות להציג ראיות נוספות בעניין זה מעבר לאלה שהציג בפנינו בתצהירו על נספחיו.
10. לאחר בחינת מלוא המסמכים והראיות שהוצגו בפנינו, ועל בסיס המבחנים המקובלים בפסיקה לקביעת יחסי עובד ומעביד, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו להוכיח שהצדדים התכוונו לקשור ביניהם קשר של עובד ומעביד, ועל כן דין תביעתו להידחות בהעדר סמכות לבית דין זה לדון בה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו: