1. התובע, עו"ד במקצועו, עבד כשכיר במשרד עורכי דין אשר בבעלות הנתבע, והתפטר מעבודתו במשרד הנתבע, על מנת לעבור ולעבוד במשרד עורכי דין אחר, בו השכר שהוצע לו היה גבוה יותר.
אין מחלוקת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין מכח החוק, אולם לטענת התובע הוא זכאי לפיצויי פיטורין מאחר ואלה הובטחו לו ע"י הנתבע ולחילופין הוא תובע פיצויים אלה מכוחו של נוהג במשרד הנתבע.
2. התובע הגיש תביעתו לביה"ד כשנתיים ו-4 חודשים לאחר שסיים עבודתו אצל הנתבע.
בכתב התביעה ציין התובע כי בטרם יקבל את ההצעה שהוצעה לו במשרד עו"ד אחר, הוא פנה לנתבע ונאמר לו ע"י הנתבע כי אין באפשרותו לשלם לתובע את השכר המוצע לו במשרד האחר אולם הוא מאחל לתובע הצלחה.
התובע, בכתב התביעה, טוען כי באותו מעמד בו שאל את הנתבע האם יוכל להעלות את שכרו לגובה השכר המוצע לו במשרד אחר, הוא גם בירר עם הנתבע האם הנתבע "ינהג בו כמו שנהג בעו"ד יעקב אטוס", אשר התפטר וקיבל פיצויי פיטורין, ולטענת התובע, הנתבע השיב לו בחיוב.
התובע טוען כי לאחר תשובה זו של הנתבע, סיכם את תנאי העסקתו במשרד האחר אליו עבר, ורק לאחר מכן הודיע לנתבע כי החליט להתפטר ולעבור ולעבוד במשרד האחר.
לטענת התובע, כשבועיים לאחר שנתן תשובה חיובית למשרד האחר, נודע לו כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין עם התפטרותו, כאשר המתנגדת העיקרית לכך הייתה עו"ד דפנה אלבז הרשקוביץ, רעייתו של הנתבע, שהינה אף מנהלת המשרד.
מכתב התביעה עולה כי התובע סיים עבודתו אצל הנתבע כאשר הוא יודע כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין, אולם לטענתו הנתבע הבהיר לו שהוא ינסה לשכנע את אשתו להסכים לשלם לתובע פיצויי פיטורין.
התובע ניסח את תביעתו כך שהתביעה לפיצויי פיטורין מבוססת על הבטחה ולחילופין על נוהג במשרד הנתבע (סעיף 28 לכתב התביעה).
3. הנתבע, בכתב הגנתו, הכחיש קיומה של הבטחה כמו גם קיומו של נוהג לשלם לכל עו"ד שכיר שהתפטר מרצונו, פיצויי פיטורין.
לטענת הנתבע, כמפורט בכתב ההגנה, התובע פנה אליו לברר האם יהיה מוכן להעלות את שכרו על מנת שזה יהא כמו ההצעה שקיבל ממשרד עו"ד אחר, והנתבע הבהיר לו כי לא יעלה את שכרו.
לטענת הנתבע, התובע לא הציג בפניו מצג שהוא שוקל האם לקבל את ההצעה במשרד עו"ד אחר, אם לאו, וכי שאלת תשלום הפיצויים מהווה שיקול בעניין, אלא הבהיר לו כי אם תנאי עבודתו לא יושוו לתנאים שהוצעו לו במקום אחר, הוא יעזוב.
הנתבע הוסיף וטען כי התובע שאל האם תהא הסכמה לשלם לו לפנים משורת הדין פיצויי פיטורין, ולגרסת הנתבע, הוא הבהיר כי הוא נוטה להסכים, אולם עליו התייעץ עם אשתו, שהינה מנהלת המשרד.
הנתבע ציין כי תשובתו שהוא נוטה להסכים הייתה מאחר וסבר שלתובע ביטוח מנהלים וקיימת אפשרות לשחרר ביטוח זה, אולם לתובע לא היה כלל ביטוח מנהלים, וזו הסיבה שלאחר התייעצות עם אשתו, האחרונה התנגדה לתשלום פיצויים לתובע, ונתון זה הובא לידיעת התובע ביום למחרת.
הנתבע אישר כי עו"ד שכירים שעזבו את משרדו והיה להם ביטוח מנהלים או קרן פנסיה, הוא הסכים לשחרר להם גם את כספי הפיצויים שהיו צבורים לזכותם, אולם לא שילם פיצויי פיטורין מכיסו בתשלום חד פעמי, לעורכי דין שהתפטרו.
לטענת הנתבע, היה ברור לתובע, עוד בטרם סיים עבודתו, כי אין הסכמה לתשלום פיצויי הפיטורין.
באשר לנוהג, הסביר הנתבע כי אותם עורכי דין שהתפטרו מעבודתם במשרדו וקיבלו פיצויי פיטורין היו בעלי פוליסת ביטוח מנהלים/קרן פנסיה ושוחררו להם הכספים מבלי שהנתבע הוסיף ולו שקל אחד, אולם אין כל נוהג לשלם לעובדים שאין להם פוליסת ביטוח מנהלים והמתפטרים מרצונם, פיצויי פיטורין.
הנתבע הדגיש כי לא הייתה כל התחייבות לתובע במסגרת הסכם ההעסקה עימו, שיקבל פיצויי פיטורין, בכל מקרה גם אם יתפטר, כי לא ניתנה לתובע הבטחה בעניין פיצויי הפיטורין בעת שהודיע על סיום עבודתו וכי התובע אף לא הוכיח כי שינה מצבו לרעה וכי נגרם לו נזק בטרם היה ברור לו שלא יקבל פיצויי פיטורין.
טענת הנוהג