1. התובעת הגישה תביעה על סך 800,000 ש"ח כנגד הנתבעות כאשר עיקר תביעתה מתבססת על הטענה שבמשך שנה שלמה כשלה התובעת פעם אחר פעם בניסיונותיה להתקבל כדיילת דרך הנתבעת 4-9 בסניפי הנתבעות 1-3.
2. התובעת הגישה בקשה לפטור אותה מתשלום אגרת בית הדין בשל מצבה הכלכלי; הרשמת גרוס פטרה את התובעת מתשלום אגרה בסך של 150,000 ש"ח. על החלטה זו הגישה התובעת ערעור. בפסק הדין בע"ר 34665-07-12 מיום 4.11.12 דחיתי את ערעור התובעת וקבעתי בסעיף 9 לפסה"ד:-
"משכך, לא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטת הרשמת ולא נפלה בה כל טעות משפטית. נהפוך הוא: הגדילה הרשמת והחליטה ליתן למערערת פטור מתשלום אגרה אילו תצמצם תביעתה לסך של 150,000 ש"ח. בהחלטה זו בא לידי ביטוי האיזון הראוי במקרה הקונקרטי- המערערת תקבל את יומה בבית הדין אך תצמצם את תביעתה לסכום שלדעת הרשמת תואם את סיכוייה (
לדידינו- סכום של 150,000 ש"ח הוא סכום גבוה ביותר ביחס לסיכויי התביעה לפחות לגבי המשיבות שבינן לבין המערערת לא התקיימו יחסי עובד ומעביד). כאמור, אין בהחלטת הרשמת סטייה מן הצדק, כי אם עשיית צדק בין כל הצדדים- התובעת, הנתבעות, והציבור בכללותו." ( ההדגשה לא במקור)
.
בסעיף 11 לפסה"ד קבעתי:-
"המערערת תשלם את יתרת האגרה עד ליום 18.11.12, אחרת התביעה תעמוד על סך של 150,000 ש"ח בלבד."
3. ביום 3.10.12 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לסילוק התביעה כנגד נתבעת 8. ביום 23.10.12 הגיש ב"כ נתבעת 10 בקשה בהסכמת ב"כ התובעת להאריך המועד להגשת כתב ההגנה מאחר וטרם שולמה מלוא האגרה.
4. לאחר מתן פסק הדין בערעור הגישה התובעת בקשות להארכת מועד לאפשר לה לשלם את מלוא סכום האגרה, היינו שהתביעה תעמוד על סך של 800,000 ש"ח. כך הוגשה בקשה ביום 12.11.12 להאריך המועד ב-14 יום וביום 28.11.12 הגישה התובעת בקשה ובה ביקשה להאריך המועד בשלושה ימים נוספים. בקשה נוספת הוגשה ביום 6.12.12 כאשר הסיבה הפעם להארכת המועד היתה עקב בדיקות רפואיות שעברה התובעת בשל תאונת דרכים.
5. משלא שולמה האגרה קבעתי ביום 26.12.12 כי הנתבעות תגשנה כתב הגנה תוך 30 יום וסכום התביעה עומד על 150,000 ש"ח.
6. ביום 13.1.12 הגישה התובעת בקשה למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, באותו מועד קבעתי שהנתבעות תתייחסנה לבקשה עד ליום 20.1.13 ובהעדר התייחסות, התביעה תימחק ללא צו להוצאות.
7. נתבעת 1, נתבעת 5 ונתבעת 10 התנגדו למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. נתבעת 1 כבר הגישה כתב הגנה, הנתבעת 5 הגישה תגובתה לערעור שהגישה המערערת על החלטת הרשמת בעניין הפטור מאגרה, וכאמור נתבעת 10 נערכה להגשת כתב הגנה, נתבעת 10 טוענת כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב וממניעים בלתי ענייניים ומלכתחילה לא היה כל מקום לצירופה כנתבעת, וכי צירופה כנתבעת, כמו נתבעות נוספות נעשה בחוסר תום לב ומתוך ניסיון "לירות לכל הכיוונים" ולהפעיל לחץ על הנתבעות השונות. שלוש הנתבעות הסכימו לדחיית התביעה ללא צו להוצאות אך לא למחיקה, זאת לאור ההוצאות שנגרמו להן בגין הגשת התביעה. נתבעת 1 הסכימה כי התובעת תידרש לשאת בהוצאות רק אם תגיש תביעה חדשה וכתנאי להגשתה.
8. התובעת מתנגדת לבקשות נתבעות 1, 5 ו-10. התובעת טוענת כי נתבעת 1 הגישה כתב הגנה לפני הדרישה שהוצאה מבית הדין ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. באשר לנתבעת 5 טוענת התובעת כי הנתבעת 5 לא היתה חייבת להגיש תגובתה בערעור על ההחלטה מפטור מאגרה, כן טוענת התובעת כי אין לחייב אותה בהוצאות על המחשבות ועל הכוונות של נתבעת 5 להגיש כתב הגנה.
9. כאמור התביעה נגד נתבעת 8 נדחתה ללא צו להוצאות, הנתבעות 2,3,4,6,7,9 לא התייחסו להחלטה מיום 13.1.13 ועל כן התביעה נגדן נמחקת ללא צו להוצאות.
10. באשר לנתבעות 1,5 ו-10, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לחייב את התובעת בהוצאות כל אחת מהנתבעות. התובעת הגישה תביעה על סך 800,000 ש"ח, התובעת קיבלה פטור מאגרה על התביעה עד גובה של 150,000 ש"ח והודיעה לבית הדין במספר הודעות כי בכוונתה לשלם את יתרת האגרה כך שהתביעה תעמוד על סך של 800,000 ש"ח.
11. לאחר שנדחה ערעור התובעת על החלטת הרשמת לתת לה פטור חלקי מאגרה הודיעה התובעת כי בכוונתה לשלם את האגרה ובכך יצרה מצג כלפי הנתבעות כי בכוונתה לשלם את האגרה ולהמשיך בניהול התביעה. אני מקבל את טענת נתבעת 5 ולפיה נגרמו לנתבעת 5 הוצאות הן בשל הליך הערעור בעניין האגרה והן בגין הכנה להגשת כתב הגנה ואני מקבל את טענת נתבעות 1 כי עם הגשת התביעה נגרמו לה הוצאות הן לגבי הגשת כתב ההגנה (אותו הגישה ביום 14.10.12) והן לגבי לימוד התיק, כך גם לגבי נתבעות 5 ו-10. מדובר בכתב תביעה המתפרס על פני 40 עמודים, הנתבעות שכרו עורכי דין וברור שהקדישו זמן לבירורים עובדתיים ואיסוף חומר, וזאת לצד הנזק שנגרם לנתבע בשל תביעה בסכום של 800,000 ש"ח.
12. תובע שמגיש תביעה לבית הדין, קל וחומר בסכום גבוה לאין שיעור, אמור לדעת שלנתבעים נגרמים נזקים והוצאות אף לפני הגשת כתב ההגנה. להבהרת הדברים אזכיר את מושכלות היסוד בסוגיה זו.
13. נקודת המוצא לחיוב בעל הדין שהפסיד בדיון בהוצאות בעל דינו, היא של חיוב בהוצאות ריאליות, חיוב שיש בו כדי: למנוע מן הצד הזוכה חסרון כיס, להרתיע תובעים-בכח מלנקוט בהליכי סרק, ולעודד נתבעים-בכח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ראו: ע"א 412/62
אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668 (1963); ע"א 27/81
מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211, 213 (1983); ע"א 2617/00
מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, בפסקאות 19, 21 (2005)להלן: עניין כנרת).
את ההוצאות הריאליות יש להכפיף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הגבלה זו: "באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות".(ראה עניין כנרת דלעיל). בית המשפט אף איננו חייב תמיד לפסוק הוצאות ריאליות, בשים לב לנסיבות המקרה, או לשיקולים של מדיניות שיפוטית. כך, בעל דין שזכה בדינו, אך זאת לאחר שניהל את ההליכים בדרך בלתי ראויה, גרם להתמשכות ההליך, או השתלח בבעלי הדין האחרים לא יזכה במלוא הוצאותיו, אם בכלל. עם זאת, בעל דין שנהג כך והפסיד בדינו, יש לחייבו במלוא הוצאות בעל הדין שזכה, ואל יתמה אותו בעל דין אם בית המשפט שם את ההוצאות על הצד הגבוה.
14. הסוגיה המשלימה לעיקרון האמור לעיל, היא
דרך קביעת ההוצאות . ענין זה יוכרע בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, ועל יסוד היכרותו את ההליך שהתנהל בפניו.
15. לאור האמור לעיל, ובמכלול השיקולים, אנו מחייבים את התובעת לשאת בהוצאות נתבעת 1, נתבעת 5 ונתבעת 10 בסך של 2,500 ש"ח לכל נתבעת. לאור הסכמת נתבעת 1 ההוצאות ישולמו רק אם תגיש התובעת תביעה חדשה כנגד נתבעת 1. התובעת תשלם את ההוצאות לנתבעות 5 ו-10 תוך 30 יום מהיום.