1. התובעת ניהלה באילת חנות השייכת לנתבעת, מיום 23.8.07 ועד יום 5.7.11. התובעת מבקשת לקבל הפרשי שכר, תשלום עבור שעות נוספות, הלנת שכר, החזר בגין נסיעות, החזר בגין שיחות טלפון, הפרשי חופשה שנתית והפרש פיצויי פיטורים. הסכום הכולל של התביעה הוא 37,878 ש"ח.
2. התובעת טוענת כי במשך תקופת עבודתה השכר השעתי בתלוש המשכורת השתנה ובתלושי השכר נכתב תעריף שונה לשעה ועתה היא דורשת את הפרשי השעות בסך כולל של 16,295 ש"ח. בנוסף לכך טוענת התובעת כי היא זכאית לסך של 254 ש"ח בגין הפרשי גמול שעות נוספות. התובעת טוענת שבאופן שיטתי שכרה שולם באיחור של מספר ימים (בין 10 ל-15 בחודש) ודורשת פיצויי הלנת שכר. כמו כן התובעת מבקשת החזר נסיעות בסך של 3,894 ש"ח, החזר הוצאות טלפון בסך 4,369 ש"ח ופדיון חופשה שנתית של 18 ימים. וכן הפרש של פיצויי פיטורים בסך של 7,100 ש"ח.
3. הנתבעת כופרת בזכות התובעת לקבל החזרי שכר כלשהם ואף הגישה תביעה שכנגד לקבלת החזר שכר שגולם בטעות בסך של 12,000 ש"ח, החזר תשלום בגין ביטוח מנהלים בסך של 15,452 ש"ח, החזר שימוש חורג בטלפון בסך של 7,310 ש"ח וכן דורשת התובעת סך של 6,212 ש"ח בגין פרטי לבוש שנטלה התובעת ולא שילמה עבורם.
4. התובעת אמרה בעדותה כי לא עבדה בשביל הכסף אלא בשביל התעסוקה, אף העידה כי היתה הצעה במהלך עבודתה שתיכנס בעסקי שותפות עם הנתבעת כאשר התובעת עצמה היתה אמורה להשקיע
חצי מיליון דולר באותה שותפות. במהלך עבודתה פנתה התובעת לעו"ד על מנת שיבדוק את תנאי עבודתה. עו"ד מטעמה פנה לנתבעת וקיבל תשובות לשאלותיו. נוסף לכך התובעת אף פנתה מטעמה במהלך עבודתה לחשב שכר על מנת שיבדוק את זכויותיה וגם לאחר בדיקתו המשיכה לעבוד. התובעת אישרה כי קיבלה את כל תלושי השכר מהנתבעת יותר מפעם אחת במהלך עבודתה, על מנת להעביר אותם לבדיקה אצל מומחים מטעמה.
5. התובעת הגישה את תביעתה מספר חודשים לאחר סיום עבודתה, כאשר עיקר כתב התביעה מבוסס על כך שהנתבעת גילמה את השכר השעתי של התובעת בתלוש השכר. בכתב תביעתה מבקשת התובעת שהשכר השעתי יחושב כבסיס על פי השכר המגולם. בכתב התביעה ובתצהירה הגיעה התובעת לתביעה להפרש שכר של 16,295 ש"ח. התובעת בעדותה לא ידעה כלל לתת הסבר לתביעתה להפרשי שכר והשיבה שכל החישובים נעשו על ידי עו"ד שלה והיא לא מבינה בזה. היא חזרה על תשובה זו לאורך חקירתה לכל שאלה הקשורה לחישובי השכר. לשלמות התמונה יש לציין שהשכר השעתי היה בכל תקופת העבודה לא פחות משכר המינימום.
6. הכלל הוא שעובד המקבל תלושי שכר ואינו מערער על המפורט בהם מסכים עם תוכנם. במהלך עבודתה התובעת פנתה באמצעות אנשי מקצוע (עו"ד וחשב שכר) אל הנתבעת. התובעת לא הלינה על שכרה ועל האמור בתלוש השכר וגם בחקירתה הנגדית השיבה שהיא אינה מבינה בנושא החישובים. התובעת העידה על עצמה שהיא אשת עסקים שהתכוונה להשקיע חצי מיליון דולר משלה יחד עם הנתבעת וכן היא העידה כי יש לה ניסיון עסקי וניהולי עשיר. על עובדת, קל וחומר בתפקיד ניהולי כפי שהעידה על עצמה התובעת, יש לתת דעתה לפרטי תלוש השכר. משלא העירה לגביו, במיוחד לאחר שנתנה אותו לבדיקת מומחים מטעמה, חזקה שהסכימה לתוכן התלוש.
7. לאור האמור, מאחר והתובעת עצמה לא ידעה לתת הסבר לתביעתה בנוגע להפרשי השכר והשכר ששולם לה לא פחת משכר המינימום, דין רכיב זה להידחות.
8. לענין התביעה לפיצויי הלנת שכר - התובעת טוענת שהמשכורת שולמה לעיתים ב-10 בחודש, לעיתים ב-11 בחודש ואף בשני החודשים הראשונים ב-16 וב-18 לחודש. עדת הנתבעת העידה כי ייתכן והיה עיכוב קל בתשלום מידי פעם וזאת מחמת עיקולים על חשבון הבנק של התובעת ומסיבות טכניות אחרות. התובעת לא הכחישה כי חשבונה היה מידי פעם מעוקל, התובעת גם לא הלינה על איחור בהפקדה במהלך העבודה. אכן הכלל הוא שעובד אינו רשאי להסכים ששכרו לא ישולם במועד הקובע, אולם בהתחשב בנסיבות שהוכחו בפנינו לא מצאנו שיש מקום לפסוק פיצויי הלנה, בין היתר לאור סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים אחרונות וכן לאור הנסיבות האובייקטיביות ותכלית חוק הגנת השכר כפי שנקבע בע"ע 300133/98 ראיק סלטי ואח' - חאלד קוט, עבודה ארצי כרך לג(80), 25:
"פיצויי הלנה הם סנקציה עונשית קשה. הרציונל שלה הוא למנוע זלזול מצד המעביד לקיום חובותיו כלפי עובדיו. הפיצויים באים להגן על שכרו של העובד הדרוש לו לקיומו ולקיום משפחתו... עם זאת עומדות למעביד הגנות הקבועות בחוק על מנת לשמור על איזון ראוי ולצורך הטלת סנקציה מעין זו ולקיחה בחשבון את חומרתה של הסנקציה, יש לאפשר בכל מקרה למעביד לנסות להוכיח את הגנתו.
"
כמו כן בעניין זה ר' את פסק הדין של סגנית הנשיאה השופטת הופמן, בע"ב (באר שבע) 5322/04 דליה ברגר נ' סטרוגו ואח' מיום 5.2.08:
"במקרה שלפנינו, נמצא כי הנתבעים נהגו לאורך שנים לשלם לעובדיהם ובכללם התובעת, את שכרם החודשי בסמוך ליום הקובע. אמנם מדובר באיחור, אך זהו איחור קל. לא הוכח כי הדבר נעשה בזדון, בחוסר תום לב או במטרה לזלזל בקיום חובת המעביד כלפי עובדיו. התקבל בפנינו הרושם כי הנתבעים עשו כל שבידם על מנת לשלם לתובעת ליתר עובדי הנתבעת 1 את שכרם. אף התובעת עצמה העידה כי למרות מצבה של הנתבעת המשיכה לעבוד בה ולא בחרה להתפטר כי ולמעשה גילתה הבנה למצבה של הנתבעת 1, גם לאור תפקידה הבכיר ומעמדה בנתבעת 1.
לעניין הסכמתו של עובד לאיחור בתשלום שכרו, ערים אנו לפסיקה הקובעת כי הסכמה כזו לא תעמוד, שכן המדובר בזכות קוגנטית ואין העובד יכול לוותר או להתנות עליו. (דב"ע נו/299-3 אריה לוי - סומיה גונזה, עבודה ארצי, כרך ל (1)163). יחד עם זאת, סבורים אנו כי בהתחשב בנסיבות האובייקטיביות שהוכחו בפנינו ובהתחשב בשיקולי תום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה העומדת בבסיס חוק הגנת השכר, אין לפסוק לתובעת פיצויי להידחות". (פסקאות 100-102 לפסק הדין).
9. התובעת זנחה בסיכומיה את תביעתה להפרשי שעות נוספות ולכן גם דין רכיב זה להידחות.
10. באשר לדמי נסיעות וטלפון - תביעת התובעת ברכיבים אלו לא הוכחה. התובעת העידה כי קיבלה מהנתבעת מכשיר טלפון והחזר הוצאות דלק לפי קבלות שהמציאה. באשר להוצאות הנסיעה העידה התובעת כי קיבלה גם כרטיס נסיעה "חופשי חודשי" וגם החזר הוצאות דלק בנסיבות מסוימות וכשנשאלה מה היא תובעת ברכיב זה השיבה:
"אני לא מבינה בזה, עורך הדין יגיד לך הם עושים את החישובים." (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 28-29). לגבי החזר הוצאות טלפון הסבירה התובעת כי קיבלה מכשיר טלפון מהנתבעת רק באפריל 2008 ולפני כן לא היה לה טלפון והיא התקשרה ללקוחות מהטלפון שלה ולכן היא תובעת החזר הוצאות טלפון, מה שעומד בניגוד לאמור בתצהירה כי נוכה משכרה סך של 4,122 ש"ח. כאמור רכיבים אלו לא הוכחו ואנו דוחים את התביעה בעניין זה.
11. לגבי חופשת שנתית תובעת התובעת תשלום בגין 18 ימים כאשר לטענתה שווי יום החופשה שלה הוא 307 ש"ח. תלושי השכר מלמדים כי התובעת קיבלה במהלך שלוש השנים האחרונות לעבודתה תשלומים בגין חופשה בסך כולל של 15,294 ש"ח. התובעת אישרה בעדותה כי היתה בחופשות בהרצליה, בים המלח ובצפון. התובעת בתצהירה לא התמודדה עם האמור בתלושי השכר בכל הנוגע לדמי החופשה שקיבלה ולא נתנה הסבר כיצד הגיעה לחישוב של 18 ימים ולסכום של 307 ש"ח ליום. לאור זאת אנו דוחים את התביעה להפרשי חופשה שנתית.
12. באשר לפיצויי פיטורים - הנתבעת פיטרה את התובעת כאשר סגרה את החנות. לאור זאת התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. התובעת קיבלה פיצויי פיטורים מהנתבעת בסך של 17,716 ש"ח בהמחאה לפקודתה, וכן קיבלה מכתב שחרור שנמסר לתובעת ביחס לכספים שבחברת כלל פיצויים עבורה בסך של 3,000 ש"ח. בנוסף לכך טוענת הנתבעת כי בוצע תשלום של 2,021 ש"ח בדרך של קיזוז, חיבור "חלק העובד" ביחס לתקופה שבה לא בוצע ניכוי משכר התובעת בגין תגמולי עובד.
התובעת טוענת כי המשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים הינה 7,178 ש"ח ולכן מגיע לה סך של 27,769 ש"ח. כלומר , נותר הפרש של 7,100 ש"ח. שעליה לקבל. הנתבעת טוענת כי התובעת עבדה על בסיס שעתי ואין לכלול בשכרה את הפרמיה ופיצויי מנוחה. לגבי פרמיה, טוענת הנתבעת כי הפרמיה שולמה רק אם התובעת עמדה ביעדים ולגבי פיצוי מנוחה טוענת הנתבעת כי הפיצוי ניתן רק כאשר התובעת עבדה בימי שישי ושבת וברצף שבעה ימים.
הנתבעת לא נתנה לתובעת בתחילת עבודתה הודעה לעובד כנדרש בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב -2002 ולכן הנטל להוכיח את השכר הקובע לצרכי פיצויי פיטורים מוטל על הנתבעת. מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה כי התובעת קיבלה מידי חודש משכורת וכן תוספת מנהלית ותוספות של שעות נוספות. בנסיבות אלה, מאחר שהנתבעת לא נתנה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודתה לא נותר לנו אלא לקבל את טענת התובעת ולפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי שכר של 7,178 ש"ח., טענת הנתבעת ביחס לקיזוז 2021 ש"ח מחלק העובד שלא הופרש לא הוכחה בפנינו. לאור זאת אנו מקבלים את טענת התובעת בדבר ההפרש של פיצויי הפיטורים בסך של 7,100 ש"ח. אנו דוחים את דרישת התובעת לפיצויי הלנת פיצויים בגין הכספים שקיבלה מכלל ביום 27.9.11 באיחור של חודשיים ממועד הפיטורים, בין היתר לאור מועד הגשת התביעה שהיה למעלה מ-90 יום לאחר מכתב השחרור שנשלח לחברת כלל.
סופו של דבר- על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 7,100 ש"ח. התובעת בסיכומיה ביקשה לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד אך מאחר שלא כללה רכיב זה בכתב התביעה רכיב זה לא נתבע ואף לא שילמה אגרה בגינו, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי מתן ההודעה.