בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופט אופיר), בתת"ע 2839-08-11 מיום 13.9.11, לפיו הורשע המבקש על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ונגזר עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, פסילה מותנית, מאסר מותנה וקנס כספי.
רקע עובדתי
כתב האישום ייחס למבקש עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, בכך שביום 18.6.11 נהג ברכב, כשבגופו 615 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.
בתאריך 13.9.11 בישיבת ההקראה, הודה המערער בעובדות כתב האישום, הורשע על פי הודאתו, ונגזר דינו.
בתאריך 6.5.12 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לחזרה מהודיה, אשר נדחתה, מן הטעם שגזר הדין חלוט.
בתאריך 21.5.12 הגיש המבקש הודעת ערעור ובקשה להארכת המועד במסגרת עפ"ת 40150-05-12. בתאריך 25.6.12 התקיים דיון במעמד הצדדים, ב"כ המבקש מחק את הערעור, וקיבל צו לעיין בחומר החקירה בטרם הגשת הערעור.
בתאריך 29.8.12 הוגש הערעור בשנית, לאחר שב"כ המבקש עיין בחומר החקירה שבתיק.
לטענתו, יגרם למערער עיוות דין משווע אם לא יותר לו לחזור מהודייתו ולא תבוטל הכרעת הדין, בשל ליקויים ראייתיים חמורים, ביחד עם פגמים פרוצדוראליים שנפלו בהליך.
המבקש הוא עולה חדש מרוסיה, והשפה העברית אינה שגורה בפיו. במועד ההקראה לא נכח באולם מתורגמן, והמערער ניצב מול השופט בגפו ללא סנגור. המערער חסר ניסיון משפטי, חש אי נוחות וחרדה מהמעמד, והודה בעבירה מבלי להבין את ההשלכות לכך. בנוסף, מחומר החקירה עולה כי סיכויי הזיכוי טובים.
המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה לחזרה מהודיה הוגש באיחור של 7 חודשים ממועד פסק הדין בבית משפט קמא. עוד נטען, כי המבקש לא הצביע על קיומו של טעם חריג לחריגה מלוחות הזמנים הקבועים בחוק.
דיון
שיקול הדעת של בית המשפט בדונו בבקשה להאריך מועד בהליך פלילי, אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים, אלא על המבקש הארכת מועד להציג: "
..טעם ממשי המניח את הדעת" (בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו]). בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, לעניין הארכת המועד להגשת ערעור פלילי, נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי (ראה ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו]).
בענייננו, הוגש הערעור הראשון בתאריך 21.5.12, דהיינו, שמונה חודשים לאחר גזר הדין. לא ניתן כל טעם המניח את הדעת לעיכוב הארוך. נטען כי עקב שלילת רישיונו פוטר המבקש מעבודתו, ונקלע לקשיים כלכליים, ובשל חסרון כיס נבצר ממנו לפנות לקבלת יעוץ משפטי. רק ב- 21.2.12 עלה בידו לפנות לקבלת ייעוץ, ולמחרת היום, החל בא כח המערער בטיפול בתיק.
לטעמי, אין מדובר בטעם ממשי המניח את הדעת. קבלת טעם שכזה כעילה להארכת מועד, תשמיט את הקרקע מכל הגבלה על מועד הערעור, ותאפשר הגשת ערעור בכל רגע נתון, בטענה שעד עתה היה המערער נתון במצוקה כלכלית. יצויין גם כי המערער לא צירף מסמכים לתמיכת טענה זו.
אך גם אם היה בנימוק זה כדי להוות טעם מניח את הדעת לאיחור, אין בנסיבות העניין, סיכוי ממשי לקבלת הערעור.
מדובר בעתירה לחזרה מהודיה, מהטעם שהמערער לא היה מודע להשלכות העונשיות הצפויות, בשל העדר מתורגמן, וחוסר הנוחות והחרדה שחש מן המעמד אשר נקלע אליו לראשונה.
סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע:
"(א) הודה המערער בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו."
הלכה פסוקה היא, כי ככלל יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט, רק בנסיבות חריגות. בקשה לחזרה מהודיה המוגשת לאחר מתן גזר הדין תתקבל בנסיבות נדירות עוד יותר (ראו: ע"פ 3991/04, ריגבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; רע"פ 6532/07, דור אור חיים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).