1. העוררת, גימלאית ילידת שנת 1935, עברה נסיון דריסה על-ידי מחבל מפגע בפינת הרחובות ז'בוטינסקי ובן-גוריון ברמת-גן, ביום 28.1.02. היא טוענת כי היא סובלת מבעיות ראיה ובעיות נפשיות הפוגעות בתפקודה היומיומי. היא מבקשת להכיר בה כנפגעת פעולת איבה, כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: החוק).
למעשה, היא טוענת כי בשל האירוע והטראומה שהיא עברה לחץ הדם שלה עלה בצורה משמעותית, דבר שגרם לסתימה בוריד העין.
סיכומיהם של שני הצדדים מתייחסים לפגיעה זו בלבד, ואינם מתייחסים לפגיעה נפשית-פסיכיאטרית של העוררת בגין הפיגוע.
- בפתח סיכומיו טוען עו"ד ברק הנכבד, ב"כ העוררת, כי הרש/ות המאשרת היתה מוסמכת להחליט כי הארוע היה פעולת איבה על פי הסעיף 10 לחוק התגמולים הנ"ל , אלא שהיא לא היתה מוסמכת להתייחס למצבה הבריאותי של העוררת.
בסעיף 2(ב) לסיכומים אומר עו"ד ברק כי אין הרשות המאשרת מוסמכת על-פי החוק לקבוע את שיעור הנזק בגין פעולת האיבה. אכן הדבר כך. בסעיף 2(ג) לסיכומים ממשיך וטוען עו"ד ברק כי הרשות המאשרת אינה מוסמכת על-פי החוק לקבוע את מצבו הרפואי של נפגע פעולת איבה. כפועל יוצא מטענתו זו, ממשיך עו"ד ברק בסעיף 2(ה) ואומר כי כאשר הרשות המאשרת קבעה כי האירוע שבו נפגעה התובעת היה פעולת איבה, היה עליה לקבוע כי העוררת היא נפגעת פעולת איבה. לאחר מכן, כך הוא ממשיך, הועדות הרפואיות של המל"ל הן שקובעות את מצבו הרפואי של כל נפגע.
3. אין אנו מקבלים טענות אלו. על אף זאת שאכן אין אנו קובעים אחוזי נכות כלשהם, אלא שעל-מנת שנגיע למסקנה שעורר כלשהו הוא אכן נפגע פעולת איבה, עלינו להחליט אם בפיגוע האיבה נגרם לו, לעורר, נזק גופני או נפשי. אם וכאשר אנחנו מגיעים למסקנה כי עורר או עוררת היו נוכחים בפעולת איבה, חובה עלינו לבדוק אם נגרם נזק אם לאו. ההכרה באדם כנפגע פעולת איבה כוללת שני המרכיבים - הוא נכח בפיגוע חבלני ונפגע באותו פיגוע - אם באופן גופני או נפשי.
אנו מפנים לבג"צ 10954/03 (
מלי קצב נ' ועדת העררים ואח' - פורסם).
כב' השופט מ' חשין כתארו אז, התייחס לטענה של חוסר סמכות של הרשות המאשרת להתייחס לפן הרפואי של הפגיעה באירוע חבלני. הוא אומר בסעיף 8 לפסק-דינו את הדברים כדלקמן:
"... וזה פירוש ההוראה שעניינה סמכות הרשות המאשרת: ראשית לכל, הרשות המאשרת חייבת להשתכנע ולקבוע אם ואם לאו נתקיים התנאי של 'פעולות איבה' כתיאורה באחת מפיסקאות ההגדרה של 'פגיעת איבה': פעולת איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה וכו'. שנית, שומה עליה על הרשות המאשרת להחליט אם פלוני התובע נושא ב'פגיעה'. המושג 'פגיעה' אינו ניתן פירוש סביר אלא כפגיעה שנפגע בה אדם, וזה אכן פירושו. שלישית, הוטל עליה על הרשות המאשרת לקבוע אם נתקיים קשר סיבתי בין פעולת איבה לבין אותה פגיעה שנפגע בה אדם: 'פגיעה מפעולת איבה וכו' (פסקה (1) להגדת 'פגיעת איבה'); ן'פגיעה בשגגה... עקב פעולת איבה וכו' (פיסקה (2) להגדת 'פגיעת איבה'); פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולת איבה וכו'/ (פסקה (3) להגדרת 'פגיעת איבה'). הוכחו שלושה יסודות אלה, כי-אז נגרמה לתובע 'פגיעת איבה'. וכל קומפלקס זה הוא בסמכותה של הרושת המאשרת. וכלשון סעיף 10 לחוק: סמכותה של הרשות המאשרת הוא 'לאשר כי פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה'".
ובסעיף 9, מוסיף כב' השופט חשין כתארו אז:
"המסקנה הנדרשת מן האמרו היא אפוא זו, שסמכותה של הרשות המאשרת עומדת לה לקבוע כי פלוני נפגע ב'פגיעת איבה', וקביעה מצהירה זו נותנת בידו של פלוני זכות להמשיך בדרכו לקבלת תגמולים (לאחר קביעת דרגת נכות ואו', הכל כאמור בסעיפים 4 ו-5 לחוק). סמכות זו להצהרה ניתנת בידיה של הרושת המאשרת בלבד, בידיה - ולא בידי המל"ל".
4.
העוררת טוענת כי היא נפגעה בארוע החבלני בכך שוריד הרשתית המרכזי בעינה הימנית נסתם. אחת הסיבות העיקריות, לטענתה, לסתימת הוריד הזה היא יתר לחץ דם, שנגרם, לטעתנה, בשל החרדה בעקבות האירוע החבלני.
לאחר שבדקנו את החומר הרפואי הנמצא בתיק, ובמיוחד את חוות-דעתו של פרופ' גרוסמן, שהתמנה כמומחה מטעם בית-המשפט, והתשובות לשאלות ההבהרה הן של בא-כח העוררת והן של בא-כח המל"ל, הגענו למסקנה כי אין זה הגיוני שעליית לחץ הדם הזמנית שנגרמה לעוררת כתוצאת מהאירוע החבלני היא שגרמה לסתימת הוריד המרכזי ברשתית, כל זאת מהנימוקים הבאים:
(א) בעברה הרפואי של העוררת, ואין הדבר מוכחש, אובחן אצלה יתר לחץ-דם. הדבר התגלה ב-4.1.1985, תוך כדי בדיקה שגרתית. לחץ-הדם אז היה 150/85. בהמשך לאותו חודש בוצע מעקב קצר ולחץ-הדם אז היה 170/90. ביום 13.2.1985 לחץ-הדם של העוררת עמד על 170/90 וחודש אחד לאחר מכן נשאר לחץ-הדם באותה רמה. מהמסמכים הרפואיים של קופ"ח הוברר כי העוררת לא קיבלה טיפול תרופתי בשל יתר לחץ-הדם. שלושה ימים לאחר האירוע החבלני היא פנתה לחדר המיון במרכז רבין ואז לחץ-הדם שלה עמד על 190/80. סברו שם כי מדובר בחרדה והיא שוחררה לביתה. כחודש וחצי לאחר האירוע היא איבדה את כושר הראיה בעינה הימנית, ואז אובחנה אצלה חסימה של וריד הרשתית המרכזי. ביום 5.4.02 עקב כאבי ראש היא פנתה לחדר המיון במרכז רבין ולחץ-הדם עמד אז על 210/99. יושם אל לב שחסימת הוריד בעינה הימנית אירעה לפני האשפוז האחרון הנזכר לעיל.
(ב) פרופ' א' גרוסמן בחוות-דעתו מתייחס אל העוררת כחולת יתר לחץ-דם כרונית. עו"ד ברק המלומד סבור שאם העוררת לא טופלה בתרופות, אזי לחץ-הדם שלה לא היה גבוה בצורה משמעותית לפני הפיגוע. קשה לנו להסכים לטיעון זה. פרופ' גרוסמן מציין במפורש כי החרדה והטראומה של העוררת כתוצאה מהאירוע העלו את לחץ-הדם שלה באופן זמני - ובמילים שלו: "לטווח קצר". בקטע שלפני האחרון בחוות-דעתו, פרופ' גרוסמן קובע במפורש כי אין בספרות עדות שאירוע חד של חרדה יכול לגרום ליתר לחץ-דם כרוני. בעלה של העוררת נפטר, ורק שנה לאחר מות בעלה היא מטופלת בתרופות נגד יתר לחץ-הדם. אנו קובעים כי העובדה שהעוררת לא טופלה נגד יתר לחץ-הדם בתרופות, נבעה מכך שלאור הפיגוע החבלני סברו בחדרי המיון ואולי גם בקופ"ח כי הדבר נבע מחרדה ולכן לא התחילו טיפול תרופתי בעוררת.
(ג) בקטע האחרון בחוות דעתו של פרופ' גרוסמן הוא קובע בצורה ברורה כי אין לייחס את יתר לחץ הדם
הקבוע (ההדגשה במקור) של העוררת לארוע החבלני מיום 28.1.02 הן ב"כ העוררת והן ב"כ המשיב התייחסו לאמרתו של פרופ' גרוסמן באותו הקטע - קרי
"יחד עם זאת יתכן שעליית לחץ הדם החדה בעקבות החרדה האיצה את התהליך שהביא חסימת הוריד המרכזי בעין".
אמרה זו הוסברה כדבעי בתשובות לשאלות ההבהרה ששני הצדדים שלחו אל הפרופ' גרוסמן. בתשובה מס' 6 לעו"ד אסף ברק, ב"כ הנכבד של העוררת, קובע פרופ' גרוסמן כי גם ללא עליית לחץ הדם המשמעותית בעקבות הארוע היתה העוררת סובלת מחסימת וריד בעין. בתשובה מס' 3, יג אומר הפרופ' גרוסמן, שוב במפורש כי אין הוא סבור שיש קשר בין הארוע הטראומטי לחסימת הוריד במרכזי בעין שאובחן כ- 8 שבועות לאחר הארוע. עוד הוא קובע בתשובה מס' 3,יד כי לחץ דם של 190/80 נחשב ערך גבוה אך אין הוא יכול להחשב לערך קיצוני באישה שנמדדו אצלה בעבר מספר פעמים ערכים של 170/90 מבלי שהיא הרגישה.
5.
מכל האמור בחוות דעתו של פרופ' גרוסמן והתשובות לשאלות ההבהרה של שני הצדדים אנחנו למדים כי חסימת העורק המרכזי ברשתית העין אצל העוררת נגרמה בשל יתר לחץ דם כרוני , שתחילתו עוד בשנת 1985. עוד אנו למדים כי קפיצה בלחץ הדם של העוררת בשל החרדה והטראומה בעת הארוע החבלני, איננו בשום אופן יכול לגרום לחסימת העורק בעין. אין לנו סיבה כלשהי לפקפק בקביעותיו של לפרופ' גרוסמן והן מקובלות עלינו.
6. התוצאה היא שאנו דוחים את הערר.