דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין, חבר:
רקע עובדתי:
1. אביו של העורר התחתן עם אמו, פניה, בשנת 1955.
2. שבע שנים לפני כן, באוגוסט 1948, רכש האב את הנכס, קרקע חקלאית, במתחם פי גלילות, ורשם את הנכס על שמו בלבד.
3. בתאריך 11.12.75 נפטר האב. אין מחלוקת, כי אמו של העורר, גב' פניה קירשנבוים, הסתלקה מהירושה, וניתן צו ירושה על פיו העורר הינו היורש היחידי של האב.
4. בחודש ינואר 1976 הצהירה אם העורר בדו"ח המפרט את נכסי המקרקעין השייכים לעזבון לצורך קביעת העזבון, כי המקרקעין בשלמותם שייכים לבעלה המנוח.
5. בשנת 1976, נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין במלואו על שם הבן.
6. ביום 23.6.04 , חתם העורר על חוזה, לפיו הוא מוכר את מלוא זכויותיו בנכס.
7. בין הצדדים הושגה הסכמה דיונית על פיה "הגב' פניה קירשנבוים חיה עם בעלה חיי משפחה משותפים כל ימי נישואיהם במשך 20 שנה".
השאלה השנויה במחלוקת
האם יש להחיל על מועד הרכישה של מחצית הנכס הנמכר את הלכת השיתוף ובכך להעמיד את יום הרכישה על 29.8.48 הוא מועד הרכישה של הנכס ע"י המנוח.
תמצית סיכומי העורר:
1. על נכסי המשפחה חלה חזקת השיתוף, לפיה, מתכוונים בני הזוג ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת המתגלית מן הנסיבות.
2. הכרה בחזקת השיתוף מתקיימת כאשר יש מאמץ משותף של שני בני הזוג וכן אורח חיים תקין תקופה ארוכה.
3. אי העלאת הטענה בדבר חזקת השיתוף ע"י אם העורר במועד פטירת הבעל המנוח אינה מונעת ממנה להעלותה היום.
4. המנהל נתפס לטעות של אם העורר לפני כ-40 שנה, כאשר בשל חוסר ידע ובהתאם להמלצת עו"ד - לא עמדה במועד הוצאת צו הירושה על זכויותיה. יתר על כן ויתורה של אם העורר על חלק כלשהו מעזבון בעלה, באופן שבו נותרה היא, לכאורה, חסרת רכוש, מלמד על כך כי לא הייתה כל משמעות לדידה לעמידה על זכויותיה, שכן, ממילא, ראתה את כל נכסיה ככאלה אשר מוקנים ו/או יוקנו לבנה היחיד, בשל אי קיומה של הפרדה רכושית ביניהם, כאשר העורר דואג לכל צרכיה.
5. במשך עשרות שנים מאז נפטר בעלה של אם העורר, לא בוצעה פעולה כלשהיא במקרקעין, אשר עמדו כאבן שאין לה הופכין - ללא שיצרו הכנסות ו/או דרשו הוצאות כלשהם. בשל כך - לא נדרשה אם העורר לעמוד על זכויותיה. בהזדמנות הראשונה שנדרשה היא לעשות כן - אכן הועלתה טענה זו.