1. העוררים הגישו כתב ערר על חיוב בהיטל ביוב שהוטל עליהם מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"). המשיבה הגישה כתב תשובה לכתב ערר זה.
2. מכוח החלטתנו מיום 4.10.06 הונחו בפנינו טיעונים בכתב בשתי סוגיות. האחת, לעניין עתירת המשיבה לדחיית הערר על הסף מחמת הגשתו באיחור. השניה, לעניין עתירת ב"כ העוררים לעכב את הדיון בפנינו עד להכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטת כב' בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט דר).
3. נהיר, על פני הדברים, כי ככל שידם של העוררים תהיה על התחתונה בסוגיה הראשונה, לא תהא נפקות לסוגיה השניה. ועם זאת נידרש לה בקצרה. ביסוד טענתם של העוררים מונחת טענתם כי היטל הביוב הושת מבלי שהמשיבה השכילה לבסס אותו על תחשיב כלכלי-מקצועי, המוכיח כי כל כספי היטל הביוב דרושים לצורך מימון עלויות התקנת הביוב.
בסוגיה האמורה, בהליך שנדון בפני כב' השופט דר לעניין היטלים עירוניים אחרים שהושתו על העוררים, הייתה ידם על התחתונה ולא נתעכב על הנימוקים שם. ברי שההכרעה האמורה יכול שהיא בעלת משקל רב בענייננו. מכאן עתירת העוררים להמתין לדברו של בית המשפט העליון.
4. כסבורים היינו, ולו מטעמים פרקטיים, כי יש להיענות לעתירתם של העוררים, חרף התנגדות המשיבה, ולו מן הטעם העולה משולי טיעון ב"כ המשיבה על פיו הדיון בבית המשפט העליון קבוע ליום 20.12.07, שהוא אינו מועד רחוק יחסית, בשים לב ליומנה ותכנון עבודתה של הוועדה. שומה עלינו, איפוא, להידרש לעיקר המחלוקת בסוגיה הראשונה.
5. מן הנתונים שבפנינו אין עוררין באורח רציני כי המשיבה שגרה לעוררים הודעת חיוב ביום
4.6.02. דומה שאף אין עוררין על כך שהדרישה האמורה כללה את כל האלמנטים הדרושים בגדרה של "דרישת תשלום", כמשמעותה בחוק הביוב. בעיקר אין עוררין כי דרישת הערר ציינה אף את זכות הערר העומדת לעוררים מכוח חוק הביוב.
6. העוררים טוענים כי במענה לדרישה זו שיגר מר אמנון מולר (להלן- "אמנון") פניה לגזברית המשיבה, הציג עצמו כמיופה-כוחם של העוררים, וראה לתקוף את הדרישה האמורה משום טעמים שהעלה. הוא חתם מכתבו ורשם
"אשר על כן, נבקשכם להודיע לנו בחוזר על ביטול דרישתכם לתשלום בעבור היטל הביוב". אנו מניחים, לעניין שיקולינו, כי המכתב האמור התקבל אצל המשיבה ואין עוררין שהוא לא נענה.
7. נתון זה מהווה תשתית לטיעונם של העוררים. לשיטתם הם הניחו כי העדר המענה, אף העדר פניה או פעולה נוספת של המשיבה לגבייתו של ההיטל, מצביעה על מצג על פיו המשיבה זנחה את דרישותיה לתשלום ההיטל.
ואולם, כך המשך הטענה, רק בשנת 2005, במהלך בירורים שונים, התברר לאמנון להפתעתו כי סוגיית היטל הביוב עודנה "פתוחה". לנוכח זאת התקיימו דיונים בין בעלי הדין. משעה שבעיצומם של דיונים אלו נשלחה התראה לעוררים לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) הוגש הערר בתכוף לאחר מכן.
8. המשיבה טוענת, מעיקרא, כי לנוכח העובדה שאמנון לא צירף ייפוי כוח המאמת את דבר שליחותו בשם העוררים, פטורה הייתה העוררת מלהשיב לפנייתו. הטענה האמורה נדחית על ידינו, והיא אף גובלת בהעדר תום לב. אכן מצפים היינו מן המשיבה, כרשות ציבורית, כי ככל שהיה לה ספק בנדון, שתבקש מאמנון להוכיח את דבר שליחותו להנחת דעתה.
9. משאלו פני הדברים שומה עלינו להידרש להוראות החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958 (להלן-"חוק ההנמקות"). לשיטתם של העוררים חדלה המשיבה בהתעלמותה ממכתבו של אמנון, ואנו מתייחסים באהדה לטענה זו. מנגד, חוק ההנמקות עצמו מנחה מה פועלו של מחדל זה. סעיף 6(ב) מורה אותנו כי אם "
לא השיב עובד הציבור... רואים בכך, לעניין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים". משמע, המסקנה אודות מצג של ויתור על היטל, לנוכח העדרו של מענה, נשלל מיניה וביה על יסוד הוראת חוק ההנמקות.
הנתון האמור מסתייע בסיפא למכתבו של אמנון. שהרי עתירתו הייתה להודיע "
על ביטול דרישתכם לתשלום בעבור היטל הביוב". אף הוא לא התיימר, למשל, לציין כי בהעדר מענה, הוא מסיק או יסיק זניחת הדרישה האמורה.
10. סעיף 30 לחוק הביוב מורה כי ערר אמור להיות מוגש על ידי הנישום-הנפגע תוך 30 יום מיום קבלת הדרישה. נקבע כי יו"ר הוועדה רשאי להעריך המועד ב - 30 יום נוספים. בתי המשפט, ועדות הערר, לרבות ועדה זו, נדרשו פעמים לרוב לסוגיית המועדים האמורים. ועם זאת נהיר לנו, כך למשל פסקנו בהחלטתנו מיום 6.7.05 בתיק וע (חי') 1011/04
רוברט ביליה נכסים ובניין בע"מ נ' עיריית חיפה (במאגרי "נבו"), כי לוועדה קיימת סמכות טבועה להאריך מועדים. פסקנו כך תוך שאנו נסמכים על פסק דינו של כב' בית המשפט העליון בתיק בר"מ 2340/02
הוועדה לתכנון ולבניה-רמת השרון נ' אגא וכט בע"מ, פ"ד נז(3) 385 (להלן-"
הלכת וכט"). ציינו שם כי "
לטעמנו ניתן לגזור מ
הלכת וכט, ולו את השקפתם המשותפת של כל שופטי המותב, אודות הסמכות הטבועה של ועדת הערר להאריך מועדים, אכן בשום-שכל ובמשורה" (סעיף 14). כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) הורתה ב
הלכת וכט כי "
נוכח העובדה שהסמכות הטבועה אינה סמכות הכתובה עלי חוק, צריך השימוש בה להיעשות בריסון ואיפוק, תוך איזון מתמיד בין חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון והצורך בשמירה על מועדים הקבועים בחיקוק ובין השאיפה להגביר את הנגישות למערכות הצדק ולביקורת השיפוטית. כשם שאין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשיגרה, כך גם אין לחסום את הנגישות לערכאות באופן מוחלט בשל עיקרון סופיות הדיון" (עמ' 403).
11. לנוכח כל אלו חזרנו ושקלנו, האם יש מקום להאריך את המועד לנוכח אמות המידה האמורות וכסבורים היינו שהמקרה שלפנינו אינו מצדיק זאת.
ראשית, הארכת המועד המתבקשת היא מופלגת באורח בלתי סביר. דרישת התשלום היא מיום 4.6.02. אכן היינו נוקטים בגישה ליברלית, בתכוף למועד האמור, אילו הייתה בפנינו חליפת מכתבים שהייתה מתחייבת לנוכח מחדלה של המשיבה להשיב למכתבו של אמנון. ברי שלשאלת משך העיכוב קיימת משמעות רבה ביותר. אכן, ככל שהאיחור רב יותר, כך חייבת להיות הנטיה שלא להתיר הגשת ערר במועד שרירותי המנותק לחלוטין מהוראות חוק הביוב.
שנית, אכן הושמעה לא אחת הטענה כי המועדים בחוק הביוב הם מועדים קצרים. הטענה האמורה מקובלת עלינו. ואולם ברי כי המועדים שבחוק הביוב, בוודאי אמורים להוות
עוגן לעניין שיקול דעתנו בנושא הארכת המועדים. משנקודת המוצא היא המועדים שננקבו בחוק הביוב, ברי שנתקשה להאריך מועד של שנים, לנוכח הנסיבות שבפנינו.
שלישית, אין כל קשר בין הדרישה המרכזית העומדת בבסיסו של הערר שבפנינו, לעניין העדרו הנטען של תחשיב כלכלי-מקצועי, לבין מכתבו של אמנון מיום 16.7.02, שבגדרו לא נטענה כל טענה בכיוון זה, אלא נטענה טענה עובדתית מובהקת אודות כך שהתשלומים הנדרשים כבר שולמו. לימים, כך טענה המשיבה לפחות, בחודש מרץ 2005, הומצאו לעוררים מכלול מסמכים שנדרשו, למעט התחשיב האמור. ואף חרף זאת הוגש הערר בחלוף 8 חודשים לאחר מכן. ברי כי אף נתון זה עומד לרועץ לעוררים. דומה בעינינו, הגם שאין בדעתנו לקבוע מסמרות, כי מאזן שיקולינו לא היה משתנה, אף אילו מתחילת הדרך היה תולה אמנון טיעוניו על בסיס זה. משעה שהוא לא עושה כן ממילא מתעצמות מסקנותינו.
12. לנוכח כל אלו בדעתנו להענות לעתירת המשיבה לסילוק הערר על הסף. רק משום מחדלה של המשיבה להשיב למכתבו של אמנון נמעיט בפסיקת ההוצאות.