1. בין הצדדים התגלע סכסוך כספי שראשיתו לפני מספר שנים, ואשר בעקבותיו ניתן פסק בוררות. בהמשך לפסק הבוררות, עתר המבקש להורות על ביטולו של הפסק, ואילו המשיבה עתרה לאישורו ע"י בית המשפט. הדיון בשתי הבקשות אוחד.
2. במסגרת התיק המאוחד הושג הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, והסדיר את החיובים אשר מחליפים את קביעותיו של פסק הבוררות.
בהסכם הפשרה נקבע, כי המבקש ישלם למשיבה סכום כולל של 300,000 ש"ח (במקום סך של 567,790 ש"ח, כפי שנקבע בפסק הבוררות), וזאת בתשלומים חודשיים שווים על פי אחת משתי החלופות שהוצעו. אין חולק כי החלופה שנבחרה, והסדר התשלומים שעל פיו חויב המבקש, הוא של 20 תשלומים חודשיים בסך 15,000 ש"ח כל אחד. מועד התשלום נקבע ליום ה-25 בכל חודש, החל מיום 25.6.02. הוסכם כי התשלומים יועברו באמצעות באי כוחם של הצדדים, וכי איחור של עד 10 ימים בביצוע תשלום לא ייחשב כהפרה.
כמו כן נקבע, כי:
"עם סילוק סכום החוב כמפורט באחת מן האפשרויות המנויות לעיל, יהיה בכך סילוק מלא וסופי, כמפורט לעיל. יחול פיגור באחד מן התשלומים (מעבר ל-10 ימים), תהא רשאית החברה להמשיך בהליכי הוצל"פ, על מלוא הסכום הפסוק בכתב הבוררות...".
המבקש החל להעביר תשלומים, תחילה ישירות למשיבה באמצעות בא כוחה, ובהמשך לשלטונות מס ערך מוסף, בעקבות עיקולים שהוטלו על כספי המשיבה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נכון להיום, שולם סך כולל של 300,000 ש"ח לזכות המשיבה.
3. לטענת המשיבה, המבקש הפר את תנאי הסכם הפשרה בכך שאיחר בתשלום חלק מן התשלומים, אשר בשניים מביניהם האיחור עלה על 10 ימים. משכך, פנתה המשיבה אל לשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע מלוא הסכום אשר נקבע בפסק הבוררות.
מאחר והמבקש טוען כי לא היתה כל הפרה מצידו וכי עמד בתנאי הסכם הפשרה, בקשתו בגדר תובענה זו כי יינתן פסק דין המצהיר שהוא פרע את מלוא חובו.
התיק נקבע לשמיעת הוכחות, אלא שבטרם הגיע מועד הדיון ביקשו הצדדים כי יינתן פסק דין על סמך החומר הקיים, מבלי לקיים את חקירות המצהירים ולאחר שיתאפשר להם להגיש סיכום טענות בכתב. בהחלטתי מיום 17.4.05 אושרה הסכמתם הדיונית.
4. טענותיה של המשיבה, המצדיקות לגישתה את הפניה להוצאה לפועל, הן כדלהלן:
א. המבקש איחר כמעט בכל התשלומים שהועברו למשיבה, ובשניים מן התשלומים הפיגור היה גדול מעשרה ימים. אמנם נקבע כי איחור עד עשרה ימים לא יהווה הפרה, אולם גם פיגור בתשלום שהינו קטן מעשרה ימים עודנו פיגור.
ב. התשלום השלישי, שולם באמצעות העברה בנקאית ביום 5.9.02 במקום ביום 25.8.02, כלומר באיחור של 11 ימים. התשלום השלושה עשר, אשר המבקש היה אמור להעבירו עד ליום 25.6.03, בוצע בשיק שמועד פירעונו היה 4.7.03. מאחר ויום זה היה יום שישי וסניף הבנק סגור, ניתן היה להפקיד את השיק רק ביום 6.7.03, כלומר איחור של 11 ימים.
ג. אף אם הסכימה המשיבה לקבל את התשלום השלישי (למרות שהועבר באיחור), כמו גם את התשלומים שהועברו לאחר מכן, לא היה בכך משום ויתור על זכויותיה לפעול בהתאם לאמור בהסכם הפשרה ולנקוט בצעדים לגביית מלוא הסכום שנקבע בפסק הבוררות, כפי שעשתה. בכל מקרה, מעולם לא ניתנה הסכמה של ב"כ המשיבה לקבלת התשלום באיחור.
ד. באשר לתשלום השלושה עשר, העובדה שהשיק הועבר למשיבה כבר ביום 2.7.03, אינה מעלה או מורידה, מאחר ומועד פירעונו היה ביום 4.7.03, וביום זה לא ניתן היה להפקידו.
5. טענותיו של המבקש:
א. אין בסיס לטענה על פיה חלה הפרה ברוב התשלומים, מאחר ואיחור של עד עשרה ימים אינו נחשב להפרה, ועל כן אין המדובר באיחור בכלל.
ב. באשר לתשלום השלושה עשר: ההמחאה שזמן פירעונה היה ביום 4.7.03 (יום שישי בשבוע), הופקדה בידי ב"כ המשיבה כבר ביום 2.7.03. נכון הדבר כי סניף בנק הפועלים באום אל פחם סגור ביום שישי, מאחר וזהו יום המנוחה בישוב. יחד עם זאת, בידי המשיבה היתה האפשרות להפקיד את ההמחאה יום קודם לכן, כך שחשבונה יזוכה ביום הפירעון, או לחילופין להפקידו בסניף אחר של בנק הפועלים, המנהל פעילות גם בימי שישי. משלא בחרה לעשות כן, אין לה אלא להלין על עצמה.
ג. באשר לתשלום השלישי: המבקש הפקיד בידי בא כוחו המחאה שנפרעה ביום 25.8.02 (כלומר בתאריך המיועד לתשלום). ב"כ המבקש טען בתצהירו, כי העביר את ההמחאה לב"כ המשיבה בדואר, בהתאם לנהוג בין הצדדים. כמו כן צורפו לכתב הטענות העתקים מצולמים של ההמחאה ושל המכתב אשר צורף אליה, שניהם מיום 25.8.02.
בהתקרב המועד האחרון לביצוע התשלום, נוכח ב"כ המבקש לדעת כי ההמחאה לא הוצגה לפירעון. לאחר שכשלו ניסיונות ליצור קשר טלפוני עם בא כח המשיבה, היתה אליו ביום 4.9.02 פניה בפקסימיליה כדי לברר מדוע לא הוצגה ההמחאה. את תגובת ב"כ המשיבה קיבל רק למחרת בבוקר, אז נודע לב"כ המבקש כי ההמחאה לא הגיעה ליעדה. באותה שיחה, נאמר לו על ידי ב"כ המשיבה, כי באותו ישוב קיים עו"ד נוסף בעל שם זהה לשלו, ויש להניח כי קרתה תקלה הנובעת מכך. בעקבות זאת, בוצעה העברה בנקאית של הסכום עוד באותו יום. באותה עת, הסכים ב"כ המשיבה כי לאור הנסיבות לא ייחשב האיחור כהפרה, אולם לאחר מכן התנער מהסכמתו זו.
לטענת המבקש, היתה הסכמה בפועל לקבל את התשלום במועד שהועבר, וכי המשיבה לא הביעה על כך כל מחאה ולא טענה שההסכם הופר. תיק ההוצאה לפועל נפתח רק כעבור כ-10 חודשים, לאחר שהחל המבקש להעביר את התשלומים החודשיים למע"מ מכוח צווי העיקול שהוטלו על כספי המשיבה.