רקע
ביום 14.8.95 חתמו המבקשים על יפויי כח, לפיהם ייפו את כוחו של רון ברים, אחיהם, לפעול בשמם ובמקומם בקשר לנכס הידוע כגוש 3703 חלקה 317, רחובות (להלן: "המקרקעין").
ביום 30.10.95 חתמו רון ברים בשמו ובשם המבקשים, ואימו, צביה ברים ז"ל, על שטר משכנתה ראשונה בדולרים, לפיה שיעבדו את זכויותיהם במקרקעין לטובת המשיב (להלן: "הבנק") להבטחת חוב המגיע ו/או שיגיע לבנק מרון ברים ו/או מדיה אימדג' בע"מ ו/או פי שבע בע"מ (להלן: "החייבים") בסכום של 1,000,000$ (להלן: "שטר המשכנתה").
משלא פרעו החייבים את חובם לבנק פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המקרקעין לכיסוי חובם של החייבים לבנק, ובמסגרת הליכי ההוצאה לפועל מונה כונס נכסים, בוצעה התמחרות, המקרקעין נמכרו למיידי גליק והסכם המכירה הוגש לאישור כבוד ראש ההוצאה לפועל.
בתובענה שלפני עותרים המבקשים להצהיר כי שעבוד זכויות המבקשים ואימם במקרקעין, בטל.
טענות המבקשים:
המבקשים לא ייפו את כוחו של רון ברים לשעבד את המקרקעין לטובת הבנק ובשעבוד המקרקעין חרג רון ברים מההרשאה שניתנה לו על ידי המבקשים.
בטרם עריכת שטר המשכנתה היה על הבנק לברר עם המבקשים אם הם מסכימים למעשיו של רון ברים, ומשלא עשה כן, הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.
אימם, צביה ברים ז"ל הייתה חולת אלצהיימר במועד החתימה על השטר, לא קיבלה הסבר מהבנק על משמעות הערבות עליה חתמה ואפילו קיבלה הסבר לא הייתה מסוגלת להבינו. בנסיבות אלה, אין תוקף לשעבוד זכויותיה במקרקעין לטובת הבנק.
טענות הבנק:
המבקשים ידעו שרון ברים חתם בשמם על שטר המשכנתה בסמוך למועד עריכתה ולמצער בשנת 1998 עת דרש מהם הבנק לפרוע את החוב שלהבטחתו שועבדו זכויותיהם במקרקעין. מאז ועד להגשת התובענה דנן לא טענו המבקשים שרון ברים חרג מהרשאתו ולא טענו ששטר המשכנתה אינו תקף. הבנק הסתמך על שטר המשכנתה בעת שפעל למימוש הזכויות במקרקעין לפירעון החוב שלהבטחת פירעונו שועבדו המקרקעין, והמקרקעין נמכרו לאחר התמחרות. בנסיבות אלה, יש בהשתהות המבקשים כדי להצדיק את דחיית התובענה.
המבקשים לא הראו שזכויות אימם, צביה ברים ז"ל עברו אליהם ו/או כי הם יורשיה ועל כן, אין הם זכאים לטעון בשמה.
המבקשים ייפו את כוחו של רון ברים ללוות ולהשיג כסף לפי תנאים שימצא רון ברים לנכון ולשעבד ולתת משכנתה או זכות על כל הנכסים השייכים להם או יהיו שייכים להם בעתיד, ועל כן, אין לקבל את טענתם, לפיה חרג רון ברים מההרשאה שנתנו לו.
דיון
א. המבקשים לא הראו זכות בחלקה של צביה ברים ז"ל במקרקעין ועל כן, אין הם זכאים לטעון בקשר עם זכויותיה של צביה ברים ז"ל במקרקעין.
ב. ביום 30.10.95 חתם רון ברים על שטר המשכנתה בשמו ובשם המבקשים (נספח ב).
המבקשים ידעו על שיעבוד זכויותיהם במקרקעין, לכל המאוחר ביום 4.2.98 עת פנה הבנק אל המבקשים בדרישה לפרוע את חובם של פי שבע בע"מ, רון וענת ברין ומדיה אימדג' (אילת) בע"מ, (נספח ו לתשובת הבנק בבשא 16175/06). ראה גם עדותו של יוסף ברים בע' 5 לפרוטוקול מיום 20.11.06. מאז, ולמרות הדרישה לפירעון החוב שלהבטחת פירעונו שועבדו זכויות המבקשים במקרקעין, לא טענו המבקשים כי שטר המשכנתה אינו תקף ולא נקטו בצעד כלשהו לבטול שטר המשכנתה, עד להגשת תובענה זו כ - 8 שנים לאחר שנודע להם על דרישת הבנק לפרוע את החוב.
משלא טענו המבקשים לפגם בעריכת שטר המשכנתה זמן סביר לאחר המועד בו דרש מהם הבנק לפרוע את החוב שלהבטחת פירעונו שועבדו זכויותיהם במקרקעין מכוח שטר המשכנתה, רשאי היה הבנק להסיק כי לא נפל פגם בעריכת שטר המשכנתה ו/או שהמבקשים ויתרו על טענותיהם לעניין זה. בהתאם, פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויות המבקשים במקרקעין, מונה כונס נכסים, בוצעה התמחרות והמקרקעין נמכרו למיידי גליק.
בנסיבות אלה, מצאתי שהגשת הבקשה לביטול תוקף שטר המשכנתה בקשר עם זכויות המבקשים לוקה בשיהוי המצדיק את דחייתה.
ג. בסעיף 10 ליפויי הכח עליהם חתמו המבקשים (נספחים ד ו - ה) הסמיכו המבקשים את רון ברים באופן מפורש ללוות כסף כפי שימצא לנכון, לשעבד, למשכן, לתת משכנתא או זכות על כל נכסים השייכים ו/או יהיו שייכים להם. לפיכך, איני סבור שיש ממש בטענת המבקשים, לפיה חרג רון ברים מהרשאתו בעת ששיעבד את זכויות המבקשים במקרקעין להבטחת חובם של החייבים.
טענת המבקשים, לפיה הסכימו לייפות את כוחו של רון ברים לבצע את הפעולות המנויות ביפויי הכח רק בקשר עם מכירת המקרקעין ו/או פיתוחו כמפורט בסעיפים 33 ו - 34 ליפויי הכח. אינה מקובלת עלי. ראשית, סעיפים 33 ו - 34 ליפויי הכח הוספו בסוף המסמך ולמרות האמור בהם לא בוטל או הוגבל האמור בסעיף 10 ליפויי הכח. מכאן, שסעיפים 33 ו - 34 האמורים הסמיכו את רון ברים לעשות את הפעולות המיוחדות המנויות בסעיפים אלה, מבלי למעט מההרשאה שניתנה לו על פי סעיף 10 ליפויי הכח. שנית, למרות טענותיהם לפיה חרג לכאורה מההרשאה שניתנה לו, המבקשים בחרו שלא לצרף את רון ברים כמשיב לתובענה. בכך, יש כדי לתמוך במסקנה שהמבקשים הסכימו לפעולותיו של רון ברים. בכך שונה ענייננו מהמקרה שנדון בדנ"א
1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מז (5) 31, בו נקבע, כי ביחסים הפנימיים שבין כחולי לבין פרוסט חרג פרוסט מההרשאה שניתנה לו (שם, בע' 42).