1. לפני בקשה לאישור פסק בורר (להלן - פסק הבוררות או הפסק) שניתן על ידי כב' הבורר השופט בדימוס ש. אלוני ז"ל בחודש אוקטובר 2002. בפסק הבוררות הורה הבורר כי מבקשת 1 תשלם למשיבה 1 סכום של 1,800 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הפסק, וכי משיבה 1 תשלם למבקשת 1 הוצאות בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי ריבית והצמדה מיום הפסק.
2. במהלך הבוררות נרשם בפרוטוקול הבוררות מפיו של המשיב 2 (עו"ד רוזנצוייג) כדלקמן:
"אני מאשר את הסכמתי להיות ערב לכל הוצאות שיפסקו אם ייפסקו לזכות הנתבעים. לעניין ההוצאות ולעניין זה בלבד הנני מוכן להיות צד לבוררות".
מיד לאחר דבריו האמורים של עו"ד רוזנצוויג מופיעה בפרוטוקול החלטת הבורר כדלקמן:
"הנני מאשר את הסכמת הצדדים".
למרות דברים אלה שנרשמו בפרוטוקול הבוררות, בפסק הבוררות עצמו אין כל התייחסות לעו"ד רוזנצוויג. הוא אינו מופיע כצד לפסק הבוררות ולא הוטל עליו בפסק חיוב כלשהו.
3. בתשובתו של המשיב 2 (להלן - המשיב) לבקשה הועלו שתי טענות. הטענה האחת היא שהבקשה הוגשה שלא כדין, משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 8 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן - התקנות). הטענה השנייה והעיקרית שהעלה המשיב בתגובתו לבקשה, היא שהוא לא היה צד להסכם הבוררות, הוא גם לא היה צד לפסק הבוררות והחיובים שהוטלו בפסק זה מתייחסים למבקשים ולמשיבה 1 (להלן - המשיבה) בלבד, ואינם מתייחסים אליו. לטענת המשיב גם בהסכמה שנרשמה מפיו בפרוטוקול הדיון בבוררות הנזכרת לעיל לא היה כדי להפוך אותו לצד לבוררות ולא ניתן מכוח פרוטוקול זה להחיל עליו את פסק הבוררות. בכל מקרה, טוען המשיב, כל שהוסכם באותו פרוטוקול היה על מתן ערבות, אולם משכתב ערבות כזה לא ניתן, אין לערבות הנ"ל כל תוקף.
במהלך חקירתו הוסיף המשיב וטען שהסכמתו למתן הערבות ניתנה בטרם ידע "על הקשרים האסורים שבין הבורר לבין קיבוץ צרעה ..".
יצוין שהמשיבה נתונה בהליכי פירוק. לאור הודעת ב"כ המבקשים כי לא יפעל למימוש פסק הבוררות נגד המשיבה, אישר בית המשפט שלפירוק את ניהול ההליך הנוכחי נגד משיבה זו. המשיבה אף הייתה מיוצגת בהליך זה על ידי המשיב, על פי היתר שהאחרון קיבל לשם כך מבית המשפט שלפירוק. עם זאת, המשיבה לא נקטה בהליך זה עמדה לגופה של הבקשה.
4. בתשובה לטענותיו של המשיב, טוענים המבקשים, ראשית, שאין לדון בטענות אלה, משום שלאור הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק) והוראת תקנה 10 לתקנות, אין להתנגד לבקשה לאישור פסק הבוררות, אלא בדרך של הגשת בקשה לביטולו, דבר שלא נעשה במקרה זה. בהתייחס לטענתו של המשיב כי אינו צד להסכם הבוררות, טוען ב"כ המבקשים כי "זה נכון שבפסק הבוררות המשיב 2 עוד לא הופיע. השאלה היא האם ניתן לראות בפסק בוררות זה פסק שמחייב מכללא גם את המשיב 2, שהסכים להיות צד לבוררות לעניין ההוצאות בלבד. אני סבור שהתשובה חיובית, הגם שאני מודה שיש פה איזה ספק טענה". לעניין חבותו של המשיב מכוח פסק הבוררות, מפנה ב"כ המבקשים לפרוטוקול הבוררות וטוען שמכוח ההסכמה שניתנה על ידי המשיב לערוב להוצאות שיוטלו על המשיבה והסכמתו להיות לצורך כך צד להליך הבוררות, ניתן לחייב את המשיב בתשלום ההוצאות אלה במסגרת ההליך הנוכחי, ואין נדרשת לצורך כך הגשתו של הליך נוסף. לטענת המבקשים אין לקבל גם את ניסיונו של המשיב להתכחש למחויבות שקיבל על עצמו לערוב להוצאות שייפסקו נגד המשיבה.
דיון
5. יש לדחות את טענת המשיב לפיה ההליך הוגש על ידי המבקשים שלא כדין, שכן הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה בהתאם לטופס 3 הקבוע בתוספת לתקנות, כנדרש. מנגד, יש לדחות את טענת המבקשים, לפיה אין לשעות לטענותיו של המשיב, משזה לא הגיש בקשה לביטול פסק הבורר. שכן משמעותה של טענת המשיב שהמסמך שאישורו מבוקש, בכל הנוגע אליו, איננו פסק בוררות. טענה כזאת אינה כפופה להוראת סעיף 23(ב) לחוק (רע"א 2979/98
קמינר נ' בן-משה, פ"ד נב(4) 274, 276).
6. לגופו של עניין אבקש להתייחס תחילה לטענות שני הצדדים שביקשו כי בית המשפט ייתן דעתו במסגרת בקשה זו על תוכנה ותקפותה של הסכמת המשיב שניתנה במהלך הבוררות, לערוב להוצאות שייפסקו נגד המשיבה, כמו גם לשאלה אם יש לראות הסכמה זו כנכללת מכללא בפסק הבוררות. המבקשים ביקשו בהקשר זה לקבוע שהערבות שניתנה על ידי המבקש במהלך הבוררות היא התחייבות תקיפה אשר מחייבת אותו, כי יש לראות התחייבות זו כנכללת מכללא בפסק הבוררות, ובמסגרת אישור פסק הבוררות יש לחייב את המשיב בהוצאות להן ערב. המשיב טוען, מנגד, כי בדברים שנרשמו מפיו במהלך הדיון בבוררות לא היה כדי להקים חבות מגובשת (משלא חתם על כתב ערבות), כי הסכמה זו אינה מחייבת אותו שכן היא ניתנה בטרם ידע על קשריו של הבורר עם המבקשים, ובכל מקרה בפסק הבורר אין כדי להטיל עליו בעניין זה כל חיוב.
7. טענות אלה יש לדחות, שכן בית משפט הדן בבקשה כזאת מתייחס רק לשאלה אם יש לאשר את פסק הבוררות. בית המשפט אינו דן במסגרת זו בתוכנו של הפסק, כמו גם בנפקותו של הפסק, בכלל זה, אם בפסק שניתן יש כדי לחייב את פלוני או אלמוני ומה תוכן החיוב. לאור האמור אין מקום לבחון במסגרת זו את טענות הצדדים בכל הנוגע לערבות שקיבל על עצמו המשיב, אם קיבל, כפי שנרשמה בפרוטוקול הבוררות.
8. השאלה היחידה בה יש להכריע בהליך זה היא האם יש לאשר את פסק הבוררות ביחסים שבין המבקשים לבין המשיב. לשון אחר, האם למבקשים קמה עילה כלפי המשיב לאשר את פסק הבוררות.
עיון בפסק הבוררות מעלה שרק המשיבה נזכרת בו כצד לבוררות והחיובים שהוטלו בפסק הבוררות מתייחסים אליה בלבד, ואינם מתייחסים למשיב. מכאן, שהמשיב איננו צד לפסק הבוררות ופסק זה איננו מטיל עליו כל חיוב שהוא. המשיב אמנם הביע את נכונותו להיות צד להליך הבוררות. ייתכן, ואינני קובע לעניין זה מסמרות, כי בהחלטת הבורר בפרוטוקול הדיון הנזכרת לעיל לפיה, הוא "מאשר את הסכמת הצדדים", ניתן לראות משום החלטה המצרפת את המשיב כצד להליך הבוררות. אולם בכך אין כדי לשנות מהעובדה שפסק הבוררות כלל אינו מתייחס למשיב. ייתכן, וגם בעניין זה אינני מביע עמדה, שניתן היה לבקש לתקן בנושא זה את פסק הבוררות, הן על ידי הוספתו של המשיב כצד לפסק והן על ידי חיובו בהוצאות שנפסקו לזכות המבקשים, אלא שלעניין זה לא הוגשה על ידי המבקשים כל בקשה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל גם את הטענה שיש לראות את פסק הבוררות כמתייחס, ולו מכללא, אל המשיב.
9. משהמשיב אינו צד לפסק הבוררות עולה השאלה מכוח איזו עילה ניתן היה להגיש נגדו בקשה זו, לאשר את הפסק, ומדוע קיימת לעניין זה יריבות בין המבקשים לבין המשיב. שהרי על פני הדברים מי שלא היה צד לפסק הבוררות אינו אמור להיות צד גם לבקשה לאשר (או לבטל) פסק זה. לשאלה זו לא קיבלתי במהלך הדיון מענה מפי ב"כ המבקשים.
שקלתי את השאלה האם ניתן להצדיק את צירופו של המשיב לבקשה רק כדי להקים נגדו מעשה בית דין. זאת, כדי שאם תוגש נגדו בעתיד תביעה על יסוד הערבות שלכאורה ניתנה על ידו במהלך הבוררות, תחסם בפניו האפשרות, בשל השתק מכוח מעשה בית דין, לכפור בתוקפו של פסק הבוררות. קונסטרוקציה זו מעלה שאלות משפטיות לא קלות. למשל, האם המשיב יוכל, אם לא יהיה צד להליך זה, לכפור, במסגרת תביעה שתוגש נגדו בגין ערבותו, בכך שהמשיבה אכן חויבה בהוצאות אלה. שהרי אם המשיב לא יוכל להתכחש לחבות זו, כי אז לכאורה צירופו להליך זה אינו נדרש כדי להקים נגדו מעשה בית דין. אולם, משהצדדים לא העלו בפני בעניין זה כל טענה, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להעלות שאלה זו ולדון בה מיוזמתי.
10. התוצאה היא שאני מוחק את הבקשה נגד המשיב 2 ומאשר את פסק הבוררות ביחסים שבין המבקשים לבין המשיבה 1.