1. המבקש בעלים רשומים של שליש מהזכויות של חנות ברחוב המלך גו'רג' 58 בתל אביב (להלן - החנות), וזכאי להרשם מכח ירושה ומתנה כבעלים של שני-השליש הנוספים של אותן זכויות.
במסגרת הליכי רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין, הוא נדרש להמציא תעודה של המשיבה, בהתאם לסעיף 324 (א) לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן -הפקודה), שזו לשונו: "לא תרשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר-סולקו במלואם או שאין חובות כאלה".
המשיבה התנתה את מתן התעודה בתשלום החוב הנטען על ידה, בגין צריכת מים בתקופה קודמת מוגדרת. באותה תקופה, שימש מד מים אחד עבור חנות המבקש ושתי חנויות אחרות.
המבקש טוען, כי מרבית החוב הנטען אינו שלו, אלא של האחרים, השותפים למד המים.
2. עתירתו העיקרית של המבקש הינה למתן "צו המחייב את המשיבה להנפיק למבקש אישור המופנה ללשכת רישום המקרקעין בדבר העדר חובות ארנונה (כולל מים) והיטל השבחה".
המשיבה טוענת, כי בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון במתן צו כמבוקש. סבורני, כי הדין בעניין זה עם המשיבה, וכי הסמכות העניינית לדון במתן צו כאמור נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
התניית מתן התעודה לפי סעיף 324 (א)
לפקודה בתשלום חוב נטען היא "החלטה של רשות", גם אם החלטה זו לא הועלתה על כתב וגם אם היא המנעות מעשיית מעשה שבסמכותה לעשות.
משכך, המדובר הוא ב"החלטה של רשות מקומית" לפי סעיף 8 (א) לתוספת הראשונה
לחוק בתי -משפט לעניינם מנהליים, התש"ס - 2000 (והשוו הסיפא לסעיף: "אישור-בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר").
לדעתי, ענין זה נופל גם בגדר סעיף 1 לאותה תוספת, שעניינו "ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין...", גם אם מדובר בחוב בגין צריכת מים ולא בגין ארנונה ממש. ראייה לכך, סעיף 323 (א)
לפקודה, שעניינו: "גביית חובות בעד אספקת מים", מצוי בפרק 15
לפקודה, שכותרתו: "גביית ארנונות".
גם סעיף 324 הנדון אינו מבחין בין חוב בגין ארנונה לחוב בגין אספקת מים, ואין כל טעם והגיון לומר, שכאשר העיריה מסרבת לתת אישור על פי סעיף זה עקב חוב ארנונה, הסמכות לדון בכך הוא בית המשפט לעניינים מנהליים, וכאשר האישור לא ניתן עקב חוב מים, הסמכות לדון בכך הוא לבית המשפט "הרגיל" בהתאם לגובה החוב.
ובצדק הצביע ב"כ המשיבה על כך, שמסקנה זו עולה גם מהאסמכתאות שצורפו לסיכומי המבקש, ושבהם נדון סירוב העיריה לתת תעודה לפי סעיף 324
לפקודה: בג"ץ 779/92
סלאמה ואח' נ' ראש עיריית נצרת ואח', פ"ד מז (5) 183, שניתן לפני חקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, ושם העניין נדון בבג"ץ, ו- עמ"ה 332/01
א. ארנסון בע"מ ואח' נ' עיריית ירושלים ואח' (פורסם בפדאו"ר), שם העניין נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים.
3. כאשר החלטה זו ניתנת רק לאחר שמיעת הראיות (לא הוגשה בקשה מקדמית בהקשר זה), אין עוד טעם בהעברת התביעה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שהיה ראוי לעשות מלכתחילה.
משכך: הבקשה למתן צו כמבוקש בסעיף (1) להמרצת הפתיחה נמחקת, והמבקש רשאי לפנות בתביעה כאמור לבית המשפט לעניינים מנהליים.
4. עתירתו החילופית של המבקש (סעיף 2 להמרצת הפתיחה) היא: " ליתן צו המחייב את המשיבה להנפיק למבקש שובר תשלום בגין חובות מים, בתקופות הרלוונטיות לתביעה, עפ"י ממוצע חודשי של צריכת המים שלו בלבד, לאחר שהופרדו מוני המים של החנויות הנמצאות ברח' המלך ג'ורג' 68 בתל אביב".
5. סבורני, שגם תביעה זו דינה להדחות.
צו זה מבוקש, למעשה, למפרע, עבור תקופות חיוב לשנים 1999 ו- 2002, כאשר המבקש ידע היטב במשך כל השנים הללו כי המשיבה מנפיקה שוברי תשלום משותפים לו ולאחרים השותפים למד המים, הסכים לכך למעשה ולא בא בכל דרישה בנדון לעיריה. ומשכך, מנוע ומושתק המבקש לעתור להנפקת שוברים נפרדים בדיעבד, ולאחר חלוף השנים.
6. ויודגש, אין בכך כדי לקבוע מהו החוב האמיתי של המבקש וכיצד יש לחייב את המבקש בגין אספקת המים. בשאלות אלו, ולכאורה, יש ממש בטענות המבקש, ועל פניו פתוחה לו הדרך להשיג או לערער על החוב שהמשיבה דורשת ממנו (אם לא החמיץ את המועד לכך), ואולי אפילו לתבוע השבה על מה ששילם במסגרתו (אם שילם).
דרך זו הייתה פתוחה בפניו, ואולי עדיין פתוחה בפניו, גם עם קבלת שוברי התשלום, כפי שהתקבלו.
קרוב לוודאי, שגם אם המבקש היה עותר מלכתחילה לקבלת שוברי תשלום נפרדים בגין החוב שלו בעד החנות בלבד, בקשתו הייתה נעתרת.