1. בין המשיבים 2 ו - 3 (להלן:
"המשיבים") ובין המבקש ובת-זוגו באותה העת, דלית מיטב (להלן: "
דלית") נכרת ביום 28.12.04 חוזה שכירות (להלן:"
החוזה"), לפיו שכרו המבקש ודלית מהמשיבים דירה (למעשה, שתי דירות שחוברו) בבניין מגדל אביב ברמת-גן (להלן: "
המושכר"), לתקופה של שנה אחת (החוזה כלל גם אופציה להארכת התקופה, שלא מומשה).
המושכר פונה בתום השנה, אך לטענת המשיבים הותיר המבקש חפצים שונים במושכר.
2. בין הביטחונות שהופקדו במסגרת החוזה, הפקיד המבקש ערבות בנקאית על סך 156,204 ש"ח (להלן: "
הערבות הבנקאית), שהוציא המשיב 1 (להלן: "
הבנק").
המשיבים פנו לבנק בדרישה לפרוע לידיהם את הערבות הבנקאית.
בעקבות כך, הגיש המבקש תובענה זו להורות לבנק שלא לפרוע את הערבות הבנקאית לידי המשיבים ולהצהיר כי המשיבים אינם זכאים לחלטה.
3. המבקש לא חלק על כך, כי המדובר בערבות בנקאית אוטונומית.
הדבר נובע מנוסח הערבות, לפיה התחייב הבנק כלפי המשיבים:
"לפי דרישתכם הראשונה בכתב ... אנו נשלם לכם כל סכום הנקוב
בדרישה.. מבלי להטיל עליכם חובה לנמק או להוכיח את דרישתכם ...".
4. המשיבים ביקשו לחלט את הערבות הבנקאית, מאחר, שלטענתם, המושכר הוחזר לידיהם עם נזקים רבים ושונים, שיש לתקנם, נותרו חובות שונים על המושכר, שהמבקש לא טרח לפורעם, וכן נותר במושכר ציוד מסוים השייך למבקש, שלא פונה על ידו, ולאחר, שלטענתם, הם פנו בכתב פעמים רבות למבקש ולבא כוחו, בדרישה לתקן את כל הליקויים, לפרוע את החובות שנותרו ולפנות את הציוד שנותר, והמבקש לא שעה לפניות אלה.
המשיבים העריכו את כלל נזקיהם, החובות שנותרו והפיצוי שצריך המבקש לשלם עד לפינוי חפציו במושכר, בסך כולל של 98,000 ש"ח.
5. המבקש, לעומת זאת, מכחיש קיום נזק כלשהו, הצריך תיקון, ולכל היותר, לטענתו, מדובר בליקויים קטנים וזניחים, שאינם מצדיקים כל פיצוי, ובודאי שאינם מצדיקים את חילוטה של הערבות. גם החובות הנטענים שלא נפרעו, הם חובות קטנים וזניחים, שהוא נכון לפורעם. ולגבי ציוד שנותר, מדובר במספר פריטים קטן, שניתן להכניסם בארגז קטן אחד, ולא היה בכך כדי למנוע מהמשיבים להשכיר את המושכר לאחר.
6. טענה מסוג אחר, הראויה לדיון נפרד, הינה טענת המבקש, תושב זר, שאינו דובר עברית, כי הוא לא הבין את הכתוב בחוזה, היה משוכנע שהערבות הבנקאית נועדה לבטחת תשלומי השכירות בלבד, וכי הוטעה בעניין זה על-ידי המשיבים, עליהם הוא סמך.
הראיות שהוצגו בפני מחייבות את דחייתה המוחלטת של טענה זו.
ראשית, אישר המבקש (עמ' 3-4 לפרוטוקול), כי במעמד חתימת החוזה נכחו גם בת-זוגו, סטודנטית למשפטים הדוברת היטב עברית, למרות, שלטענת המבקש, היא עצמה לא חתמה על ההסכם, וכן נכח אורי מימרן, שכתובתו נקבעה בחוזה ככתובת להמצאת מכתבים מטעם המבקש, אף הוא דובר עברית.
שנית, חתם המבקש על נספח לחוזה (נספח ד'), הכתוב אנגלית, ובו הוא מאשר, כי ניתנה לו הזדמנות ראויה לתרגם את החוזה לשפתו, וכי לא יעלה כל טענה בדבר תוכנו של החוזה, הנובעת מחוסר הבנת השפה.
המבקש על -פי עדותו, הוא פרופסור למשפטים, ובודאי שהוא מודע למשמעותם של כל הדברים שצוינו.
ולגוף טענת המבקש, אין ספק שעל-פי החוזה (סעיף 17) הערבות הבנקאית נועדה להבטחת מילוי כל התחייבויותיו על פיו ולא להבטחת דמי השכירות בלבד.
7. לסקירת ההלכה והפסיקה:
יסוד מוסד הוא, כי ערבות בנקאית אוטונומית הינה ערבות בעלת מעמד עצמאי המנותקת מעסקת היסוד שבמסגרתה היא נמסרה. מימוש הערבות הבנקאית האוטונומית אינו תלוי בהכרעה במחלוקות שמקורן בעסקת היסוד. כך מוגשמת תכליתה של הערבות הבנקאית האוטונומית, שהיא להבטיח את פירעונם של חובות במהירות ובפשטות ועל ידי כך להגביר את היציבות והוודאות בחיי המסחר.
ראו: רע"א 1765/00
מושקוביץ חברה לבניין (1988) בע"מ נ. תשורה ייזום ובניין, פ"ד נ"ה(2) 447, 452.