תמצית העובדות והטענות
1. בשנת 2003 נטלה חברת "רחלי גולדבלט יחסי ציבור בע"מ" (להלן:
"החברה") מידי הבנק המשיב (להלן:
"הבנק") שתי הלוואות: האחת, על-סך 200,000 ש"ח, התקבלה ביום 7/3/03 בחשבון מספר 259999 שהתנהל בבנק בסניף 361 (להלן:
"החשבון הראשון" ו-
"ההלוואה הראשונה"), והשנייה, על-סך 150,000 ש"ח, התקבלה ביום 18/9/03 בחשבון מספר 13689 שהתנהל בבנק בסניף 357 (להלן:
"החשבון השני" ו-
"ההלוואה השנייה").
2. המבקש הוא בעלה של הגב' גולדבלט, בעלת המניות ומנהלת החברה, שערב להחזר ההלוואות בערבות המוגבלת עד סכום של 350,000 ש"ח, באמצעות שיעבוד הנכס שבבעלותו ברחוב חכמי אתונה 7 בתל-אביב, הידוע כגוש 6971 חלקה 6 (להלן:
"הנכס"). המשכנתא שניתנה להבטחת החזר ההלוואה הראשונה נרשמה ביום 26/2/03 על-פי שטר מספר 6251 (להלן:
"המשכנתא הראשונה"), והמשכנתא שניתנה להבטחת החזר ההלוואה השנייה נרשמה ביום 18/3/04 על-פי שטר מספר 11645 (להלן:
"המשכנתא השנייה").
3. ביום 23/5/04 הודיע הבנק בכתב לגב' גולדבלט, כי הואיל ולא עמדה בהתחייבויותיה להסדיר את החריגות בחשבון החברה, מבוטלות כל מסגרות האשראי, והיא נדרשת לפרוע את יתרות החוב בחשבון עד ליום 30/5/04. דרישות נוספות לתשלום חובות החברה לבנק נשלחו ביום 30/6/04 וביום 9/8/04. נכון ליום 12/9/04 הגיעו חובותיה של החברה לבנק לסכום של 800,374.79 ש"ח וכללו: יתרת-חובה בסך 316,419.01 ש"ח בחשבון העובר ושב, סך של 795.72 ש"ח בגין חיוב כרטיסי-אשראי וסך של 483,160.06 ש"ח בגין ההלוואות שנטלה החברה מאת הבנק. על רקע זה, ביום 27/9/04 הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה למימוש המשכנתאות, וביום 12/1/05 ניתן צו למינוי כונס נכסים על זכויות המבקש בנכס.
4. בתובענה זו שהגיש המבקש נגד הבנק, נתבקש בית המשפט להצהיר על-כך, ששתי המשכנתאות בטלות מעיקרן או מבוטלות, או לחילופין, פג תוקפן. בהתאם לכך, נתבקש בית המשפט להורות על ביטול רישום המשכנתאות בספרי רשם המקרקעין ולקבוע, כי הבנק אינו זכאי למימוש המשכנתאות בהליכי הוצאה לפועל וכי מינויו של כונס הנכסים שהתמנה בתיק ההוצאה לפועל מבוטל גם הוא. בנוסף, עתר המבקש לעיכוב ההליכים למימוש המשכנתאות עד להכרעה בתביעה שהגיש הבנק בבית-משפט השלום בתל-אביב כנגד החברה ובעליה, הגב' גולדבלט (ת"א 62743/04). לחילופי חילופין, אם ימצא בית המשפט כי איזו מן המשכנתאות תקפה, נתבקש להורות כי למבקש, בהיותו "ערב יחיד" על-פי חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן:
"חוק הערבות"), עומדת הזכות לפרוע את החוב, ככל שקיים, בשיעורין, על-פי תנאי ההלוואה.
יצויין כבר עתה, כי מאז שהוגשה התובענה נמכר הנכס על-ידי המבקש והכספים שנתקבלו תמורתו שימשו לפירעון חובות החברה. משכך, נתייתר הדיון בכל הסעדים שנתבקשו בתובענה, למעט הסעד ההצהרתי הנוגע לתוקף המשכנתאות.
5. לגבי המשכנתא הראשונה, טוען המבקש, כי היא פקעה עם פירעון ההלוואה הראשונה. המבקש סומך טענתו זו על-כך שדפי החשבון, שאותם צירף הבנק לבקשה למימוש המשכנתאות, מתייחסים לחובות החברה בחשבון השני, שלהם לא ערב המבקש במסגרת המשכנתא הראשונה, ומעבר לכך, לא הוצגה כל ראייה על-ידי הבנק לקיומו של חוב בגין הלוואה זו. המבקש מדגיש בהקשר זה, כי החברה מצוייה בבעלותה המלאה של רעייתו, וכי אין לו שום חלק, לא במישרין ולא בעקיפין בחברה, בניהולה או בעסקיה.
6. המשכנתא השנייה, לטענת המבקש, נעשתה להבטחת הלוואה "מתגלגלת ארוכת טווח", המכונה "הלוואת בלון", כאשר הריבית על ההלוואה נפרעה ב- 6 תשלומים, ואילו הקרן אמורה היתה להיפרע במועד בלתי-ידוע מראש, בהתאם לשיקולי החברה וצרכיה העסקיים. מועד פירעון הקרן לא נרשם בטופס הגילוי לערב יחיד ולא בבקשה לקבלת הלוואה (נספחים ג1 - ג2 לתצהיר המבקש). יתר-על-כן, טוען המבקש כי הודגש בפניו, שעה שחתם על מסמכי המשכנתא, כי נוכח מערכת היחסים הטובה שבין הבנק לבין החברה, לא ירשום הבנק את המשכנתא, וממילא, לא ידרוש ממנו מימוש הנכס בגין הלוואה זו. ואולם, לגירסת המבקש, משהודיעה החברה לבנק כי היא מנצלת את זכותה להאריך את ההלוואה לפרק זמן נוסף, ביקש הבנק לרשום את המשכנתא, ובסמוך לאחר שנרשמה, ביום 23/5/04, כאמור, הודיע הבנק כי הוא מעמיד לפירעון מיידי את יתרת החוב בחשבון (ראו נספח ד' לתצהיר המבקש). בנסיבות אלו, טוען המבקש, נרשמה המשכנתא בחוסר תום-לב, עקב מצג שווא והטעייה, והיא בטלה מעיקרה, או למצער, מבוטלת.
7. המבקש מוסיף וטוען, כי לא עמדה לבנק זכות להעמדת החובות לפירעון מיידי, מאחר שהחברה לא חרגה ממסגרת האשראי בחשבון, אשר עמדה בתקופה הרלוונטית על-סך של 400,000 ש"ח (המבקש מפנה בהקשר זה לנספחים ה' - ו' לתצהירו). המבקש סבור, כי כל עוד עמדה החברה במסגרת האשראי היה על הבנק להמשיך ולחייב את חשבון החברה בחיובי ההלוואה. מדפי החשבון בתקופה שבין החודשים יוני - אוגוסט 2004, ניכר בבירור כי לא נעשו תנועות לחיוב בגין החזר ההלוואה. רק בחודש ספטמבר באותה שנה, לאחר שנפתחו ההליכים כנגד החברה, מופיע, לשיטת המבקש, חיוב בגין פירעון ההלוואות, ובחודש אוקטובר החיוב מכובד ולא מוחזר (ראו נספח ח' לתצהיר המבקש). עוד טוען המבקש, כי לא זו בלבד שיתרת החובה בחשבון החברה היתה נמוכה ממסגרת האשראי המאושרת, אלא שבאותם ימים החזיק הבנק בשיקים במשמורת בסכום כולל של 120,362.40 ש"ח, אשר שימשו כבטוחה נוספת וניתן היה להיפרע מהם (ראו נספח ז' לתצהיר המבקש). לטענת המבקש, הודיע הבנק לחברה כי הוא אינו רואה בשיקים כבטחון ואינו מתכוון להפקידם, אך עם זאת, סירב להשיבם לידיה.
8. המבקש טוען, כי סעיף 26 לחוק הערבות מחייב את הנושה להודיע לערב יחיד על פירעון מוקדם של הלוואה לפירעון בתשלומים בשל איחור בפירעון לפחות 15 ימים מראש, ואם לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפירעון מוקדם. הבנק לא עמד בחובה זו, לטענת המבקש. המבקש מטעים, כי ההוראה באה להעמיד את הערב היחיד על זכותו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, בהתאם לתנאי ההלוואה ופריסת התשלומים שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב. אי-מתן הודעה כמתחייב מחוק הערבות, גרמה למבקש נזק ושללה ממנו את הזכות להודיע כי הוא נכון להמשיך ולשלם את ההלוואה על-פי תנאי הסכם ההלוואה. עוד טוען המבקש, כי לאחרונה הורחבה חובת הזהירות החלה על בנקים גם למצבים של הפסקת אשראי או העמדה חוב לפירעון מיידי. הכלל הוא, כי בנוסף לחובת הודעה ללקוח ולערבים, על הבנק לבצע פעולה זו בזהירות ראוייה, בתום-לב ובדרך מקובלת, באופן מחושב ולא שרירותי, תוך מתן משקל לפגיעה בלקוח ובערבים. משהפר הבנק חובות אלו, הוא אינו זכאי לממש את הנכס שמשכן המבקש, בהיותו "ערב יחיד", כהגדרתו בסעיף 19 לחוק הערבות. המבקש טוען, כי בכך הכשיל הבנק ומנע את ביצוע החיוב, ועל-כן, לפי סעיף 6 לחוק הערבות, פקע החיוב ועמו פקע גם המשכון. לאור התנהגות הבנק, המתוארת לעיל, סבור המבקש שיש לקבוע כי הוא אינו חייב בפירעון מוקדם, או לכל הפחות, כי הוא זכאי להמשיך לפרוע את ההלוואות על-פי הסכמי ההלוואה המקוריים.
9. מנגד, טוען הבנק כי דין התובענה להידחות על הסף, שכן עיקרה בטענות "פרעתי". המבקש מעלה טענת פירעון לעניין ההלוואה הראשונה, וטענה כי לא הגיע מועד הפירעון של ההלוואה השנייה. טענות אלה מתייחסות לתקופה שלאחר רישום המשכנתאות והסמכות לדון בהן נתונה לראש ההוצאה לפועל בלבד, על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן:
"חוק ההוצאה לפועל").
10. הבנק מוסיף וטוען, כי יש לדחות את טענות המבקש גם לגופן. החוב בגין ההלוואה הראשונה הועבר, לפי הסבר הבנק, מהחשבון הראשון לחשבון השני של החברה, שהתנהל בסניף אחר של הבנק, בהסכמתה של הגב' גולדבלט, ודפי החשבון מצביעים על רציפות בין שני החשבונות. המבקש לא המציא כל אסמכתא לכך שההלוואה הראשונה נפרעה, וניתן לראות כי החברה המשיכה לפרוע את ההלוואה מהחשבון החדש.
11. בנוגע להלוואה השנייה, טוען הבנק כי בטופס גילוי מידע לערב יחיד צויין, כי סכום הקרן ייפרע בתשלום אחד, אולם המועד שבו התחייבה החברה לפרוע את קרן ההלוואה נשמט ממנו עקב טעות קולמוס. עם זאת, בלוח הסילוקין, המהווה חלק ממסמכי ההלוואה השנייה, מצויין מפורשות מועד תשלום הקרן - ביום 18/4/04 (נספח יג' לתצהירה של הגב' מלי ברוק, להלן:
"ברוק"), ולמסמכים אלה אף צורף דף ההסבר בדבר פירעון מוקדם להלוואות (ראו נספח ז' לתצהיר ברוק). הבנק מוסיף וטוען, כי על-פי סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן:
"חוק החוזים"),
"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב, זמן סביר מראש." כך גם קבעה הפסיקה את הכלל, לפיו בהיעדר הוראה חוזית, השבת החוב תיעשה תוך זמן סביר. כלל זה נגזר מתכליתם של דיני החוזים להגשים את ציפייתם הסבירה של הצדדים ובייחוד מעקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים, וכן מסעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981. הבנק מכחיש את טענת המבקש, כאילו נאמר לו שלא ייעשה שימוש נגדו במסמכי המשכנתא ולא יידרש ממנו מימוש הנכס בגין ההלוואה השנייה. לגירסת הבנק, המבקש קיבל לידיו את שטר המשכנתא השנייה חתום על-ידי הבנק ביום בקשת ההלוואה (18/9/03), והוא זה אשר צריך היה לדאוג לרישום המשכנתא (נספח יב' לתצהיר ברוק). המשכנתא נרשמה רק כחצי שנה לאחר המועד בו ניתנה ההלוואה השנייה וכחודש לפני מועד פירעון ההלוואה, בשל שביתה במשרדי רישום המקרקעין שנמשכה כשלושה חודשים, ובשל כך שהמבקש נדרש להמציא אישור של עיריית תל-אביב, שלטובתה נרשמה הערת אזהרה על הימנעות מעשיית עיסקה על בעלות המבקש בנכס. מכל מקום, כאשר הודיע הבנק על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי בחודש ספטמבר 2004, כבר חלף המועד לפירעון ההלוואה השנייה, וכל הניסיונות להגיע להסדר עם החברה לתשלום חובותיה עלו בתוהו. לפיכך, הבנק היה רשאי לנקוט הליכי מימוש משכנתא כפי שעשה, ודין טענות המבקש ביחס להלוואה השנייה ומימוש השיעבוד שנעשה להבטחתה - להידחות.
12. כמו-כן, טוען הבנק, כי בניגוד לטענת המבקש, לפיה לא חרגה החברה ממסגרת האשראי, החברה היתה בחריגה מתמדת ממסגרות האשראי שהוקצו לה, אשר הגיעו לכל היותר, במצטבר, לסך של 250,000 ש"ח. על-כן, לא ניתן היה לפרוע את ההלוואות באמצעות חיוב חשבון החברה, כפי שטוען המבקש, וכאמור, לטענת הבנק, נעשו ניסיונות רבים כדי להגיע להסדר עם החברה בטרם נדרשה לפרוע את חובותיה באופן מיידי. עוד מציין הבנק, כי החיובים בחשבון החברה, המופיעים לאחר נקיטת ההליכים המשפטיים נגדה, הם חיובים בגין הוצאות משפטיות, שאותן העמיד הבנק לחברה כהלוואה, על-מנת להקטין את שיעור הריבית החל עליהן. לעניין השיקים שהוחזקו במשמורת בידי הבנק נטען, כי נוכח מצב החברה וחובותיה סירב הבנק לדרישתה להחזיר את השיקים, וזאת מתוקף זכותו החוזית לעכב בידיו את השיקים כבטוחה לפירעון חובות החברה, בהתאם לסעיף 7.4 לפרק הכללי לבקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון. ממילא, כנגד השיקים הנ"ל, שניתנו לחברה מחשבון ספקית החברה "ספקיוריטי", נתנה החברה שיקים נגדיים באותם סכומים לפקודת "ספקיוריטי", כך שלא היה בשיקים המוחזקים במשמורת אצל הבנק כדי להקטין את יתרת החובה של החברה.
13. לעניין החובה הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות לשלוח הודעות לערב בדבר פירעון מוקדם, טוען הבנק כי ההלוואה השנייה כלל לא הועמדה לפירעון מוקדם. אשר להלוואה הראשונה, טוען הבנק כי הגם שלא נעשתה פנייה ישירה אל המבקש בדבר העמדתה לפירעון, הרי שהוא שיעבד נכס לטובת חברה בבעלותה ובשליטתה של אשתו, וקרוב לוודאי שידע על מצב החברה ועל ההודעות מאת הבנק שנשלחו אל החברה ואל אשתו. לחילופין, טוען הבנק, כי הודעה לערב נועדה לאפשר לערב להודיע על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים בתנאי חוזה ההלוואה, ואם לא הודיע הערב על רצונו לעשות כן בתקופה הנקובה, יכול הנושה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. הבנק מצהיר, כי הוא היה נכון לאפשר למבקש לפרוע את ההלוואה הראשונה בתשלומים, ואף כיום הוא מוכן לעשות כן, אולם המבקש לא פנה אליו בבקשה כזו עד למועד הגשת התובענה, ונראה שטענה זו נוצרה לצורך ההליך המשפטי בלבד.
דיון
טענת "פרעתי"
14. סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע:
"חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו."
ענייננו הוא במשכנתא רשומה, הניתנת למימוש כפסק-דין על-פי סעיפים 17(2) ו- 18 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967, בכפוף להוראות חוק ההוצאה לפועל, אשר לפי סעיף 81 לחוק זה חלות על משכנתא רשומה בשינויים המחוייבים. טענת "פרעתי" מתייחסת, אפוא, לאירועים שקרו לאחר מתן פסק הדין, או במקרה של מימוש משכון - לאחר הפקדתו או רישומו, ובה רשאי להכריע ראש ההוצאה לפועל. זאת להבדיל מטענה הכופרת בעצם תוקפו של משכון או בזכותו של הבנק לפתוח בהליכים למימושו, ומטענות אחרות הנוגעות למערכת היחסים עם הבנק נותן ההלוואה ובעל המשכנתא, כגון חוסר תום-לב בכריתת הסכם המשכנתא או בפתיחת הליכים למימוש המשכנתא; מקומן של טענות כאלו הוא בבית המשפט המוסמך (רע"א 102/00
נאוה קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761 (2000); רע"א 1098/05
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רות פינקלשטיין (לא פורסם); דוד בר-אופיר
הוצאה לפועל הליכים והלכות 197-202 (מהדורה שישית, 2007)).
15. אכן, ביחס למשכנתא הראשונה, מועלית טענת "פרעתי" "קלאסית", כיוון שעל-פי הנטען בתובענה, ההלוואה הראשונה נפרעה אחרי שנרשמה המשכנתא. עם זאת, ביחס למשכנתא השנייה, נטען כי היא חסרת-תוקף, משום פגמים שונים שנפלו בהשגתה ומשום שההלוואה השנייה הועמדה לפירעון לפני שנקף המועד לפירעונה, הגם שלא בוצעה כל חריגה ממסגרת האשראי, ובלא שנמסרה למבקש הודעה על-כך לפי חוק הערבות. לכן, כנטען, לא היתה לבנק זכות לפתוח בהליכי-מימוש משכנתא. ראש ההוצאה לפועל אמנם מוסמך לדון בטענות בדבר העמדת ההלוואה לפירעון מוקדם והפרת חובת ההודעה לערב, שכן אלה נעשו לאחר רישום המשכנתא, אך הוא אינו מוסמך לדון בטענה כי הסכם משכנתא בטל בשל פגם בכריתתו, טענה שצריכה, כאמור, להתברר בבית-משפט. ממילא, אפילו דובר בטענות "פרעתי", הרי שהנכס הממושכן כבר נמכר, הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס הסתיימו, וכל שניתן לעשות בשלב זה הוא לבחון את תקפותן של המשכנתאות לצרכי השבה. משכך, אין מקום לדחות את התובענה על הסף על יסוד הטעם שהסמכות לדון בטענת "פרעתי" נתונה לראש ההוצאה לפועל, ויש לקיים דיון לגופו של העניין (ראו והשוו: רע"א 5318/01
פנינה שרעבי נ' עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ (לא פורסם)).
המשכנתא הראשונה
16. לטענת המבקש, ההלוואה הראשונה שלהבטחת פירעונה ניתנה המשכנתא הראשונה, נפרעה לפני נקיטת הליכי המימוש, ועוד לפני שנלקחה ההלוואה השנייה. על-כך למד המבקש, לדבריו, מדפי החשבון שצורפו לבקשה למימוש משכנתא, אשר מתייחסים לחשבון השני, שלו לא ערב המבקש במסגרת המשכנתא הראשונה. ברור, כי אין בכך כל ממש, וכי המבקש ידע או אמור היה לדעת כי המדובר בחשבון של החברה שאליו הועברו כל חיוביה, שהרי לחיובים בחשבון זה ערב במסגרת משכנתא השנייה, כאשר נטלה החברה הלוואה שנייה.