1. לפני בקשה בהמרצת פתיחה להצהיר כי המבקש הוא הבעלים של 1606 מ"ר בחלקה 26 בגוש 19051 מסוג מירי, בגוש רישום אלחסס, שהוא מאדמות מג'ד אל כרום (להלן - "הנכס").
התובע טוען כי סבו, המנוח חסן אחמד חסן שעבאן, בעל ת.ז 2001744 (להלן - "המנוח"), מכר לו את הנכס הנ"ל. הסב עשה ייפוי-כח בלתי חוזר לטובתו, ויפוי כח זה נחתם לפני הנוטריון הציבורי ואושר על ידו ביום 28/2/1963 (וראו ת/8). דא-עקא, שביפוי כח זה, נפלה טעות - לטענת המבקש - טעות שהיא בבחינת השמטה מקרית או טעות סופר: נרשם כי השטח המועבר למבקש הוא של 600 מ"ר בשלמות ולא של 1606 מ"ר, שהוא שטח החלקה בשלמותה, כפי שטוען המבקש כי סבו העניק לו על-פי יפוי הכח הנ"ל.
רק לפני כ-5-6 שנים, כאשר ביקש לרשום את הקרקע על שמו, התבררה למבקש, לטענתו, הטעות.
2. עוד הציג המבקש צו ירושה שניתן על ידי בית הדין השרעי ביום 1/5/1972, לפיו עולה שסבו המנוח נפטר במרץ 1963 וכי בין יורשיו על פי דין נמצא גם המבקש, אשר יורש גם הוא על פי צו הירושה "מירושת סבתו פאטמה לאביו 12 חלקים ומירושת סבו חסן לאביו (3) חלקים סך כל חלקיו (15) חלקים". יצויין, כי המבקש נדרש על-ידי להוציא צו ירושה על מנת לדעת מי הם יורשי הסב, אשר עלולים להפגע אם ינתן לו הסעד אותו הוא מבקש בהמרצת הפתיחה. מאחר וצו הירושה נדרש אך ורק ורק למטרה זו, הרי שטענת באת-כח המשיבה שאין על פי השריעה נכד יתום מקבל דבר בעזבון סבו, שנפטר לאחר אביו, איננה עומדת כלל לדיון לפני. אוסיף ואעיר, שטענה מעין זו יש להביא באמצעות חוות דעת המומחה לשריעה ולא כטענה בעלמא בסיכומיה של באת כח המשיבה.
על כל פנים, לעניינו חשוב שלמדנו מיהם היורשים הנוספים, מחמד ומחמוד וסלימה, שהם "נפקדים", כמשמעותם בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. מכאן טענתה של באת כח המשיבה, שאם ייקבע, כגירסתה, כי חלקו של המבקש הוא רק 600 מ"ר, כפי שנרשם בייפוי הכח, יהיה האפוטרופוס הכללי בעל הזכויות בשטח שנותר מתוך החלקה, 1006 מ"ר, שהם ירושת הנפקדים בניכוי חלקו של המבקש כיורש.
3. המשיבה מתנגדת לבקשה גם מטעמים של דיני ראיות. לעמדתה, המבקש אינו רשאי להביא ראיות בעל-פה נגד מסמך בכתב וזאת על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. המסמך בכתב הוא ייפוי-הכח, והעדויות בעל פה הן דבריו של המבקש ועדיו, הבאים לסתור את הכתוב בייפוי-הכח.
במסלול דיני הראיות, ניתן להמשיך ולשאול אם, בהנחה שדבריו של המבקש הם נכונים, התמלאה דרישת הכתב, כאשר הכתב, יפוי הכח, הוא על חלק מהחלקה, ואילו לגבי השטח הנותר אין בידי המבקש מסמך בכתב המראה כי הוא הוענק לו (וראו על דרישת הכתב להתחייבות לעשות עסקה במקרקעין בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969).
4. אניח לעת עתה את הפן המשפטי המתייחס לדיני הראיות, אותו העליתי בדבריי לעיל, ואדון בפן העובדתי, בשאלה אם שכנע המבקש, שאכן כוונת הסב היתה להעביר לנכד את כל החלקה ולא רק את החלק הרשום בייפוי הכח.
הלכה היא, כי בתביעה כנגד עזבון נדרשת רמת וודאות גבוהה יותר מתביעה רגילה. בע"א 525/78
סנובסקי נ' לבון פ"ד לד (4) 266 פסק בית המשפט העליון:
"כלל גדול הוא, שבתביעה נגד עזבון מדקדק בית המשפט יתר על המידה הרגילה עם התובע, ודורש מידת נאמנות גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית באופן כללי, וזה מהטעם הידוע כי בעל הדין אינו בחיים, ולא ידוע מה יכול היה להביא להזמת התביעה לו היה בחיים"
(וראו גם בע"א 118/75
עזבון שריידי נ' מנסור פ"ד לא (2) 659).
סבורה אני כי המבקש לא הוכיח כי טענתו היא הסבירה יותר. המבקש טוען כי הוא רכש את החלקות שמופיעות בייפוי הכח מסבו. אמנם בעת שרכשם היה רק בן 23 שנים, אולם סבו נזקק לכסף כדי לשלוח לילדיו שהיו בארצות ערב, ככל הנראה במחנות פליטים, ולכן, כך טען המבקש, מכר הסב לנכד את חלקו במקרקעין. מחד גיסא עומדת לזכות המבקש האפשרות, שהסב ידע שיתר יורשיו הם נפקדים, ואם לא יעניק את הקרקע לנכדו בשלמותה, היתרה תעבור לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. מכאן, לכאורה, היה לסב אינטרס להעביר לנכדו את מלוא רכושו. מנגד, המשיב הודה, כי לסבו היתה חלקה נוספת, שלא הועברה לו.
גם הטענה של המבקש, כי ליד המספר 600 מ"ר נרשם "בשלמות", אין בה הוכחה כי היתה כוונה להעניק לנכד את כל החלקה. גם בשטח נוסף שהוענק למבקש בשטח של 311 מ"ר, נרשם ביפוי הכח, כי הוא העובר "בשלמות", למרות שלא כל החלקה הועברה לו. מנגד ניתן לומר, כי הסב התכוון לכך שמכיוון שכל חלקו באותה חלקה הוא 311 מ"ר, הרי ההעברה היתה "בשלמות".
כנגד הגירסה של המבקש, עומדת גם העובדה כי ליד כל החלקות שהועברו על פי ייפוי הכח וששטחם עלה על דונם, נרשם מספר הדונמים, לאחריו נקודה ולאחריו מספר המטרים והמילה "דונם". בעוד שאם שטח החלקה פחת מדונם נרשם מספר המטרים בצירוף המילה "מ"ר". כך: "311 מ2 בשלמות", "5.171 דונם בשלמות", "1.879 דונם 5/15" ומנגד "600 מ2 בשלמות". אופן הרישום, עליו הצבעתי כאן, מטה את הכף כנגד גירסתו של המבקש.
5. טוען המבקש, כי גבולות החלקה השנויה במחלקות תוחמו בייפוי הכח, כדי להראות שהמדובר הוא בכל החלקה, ונרשם רק 600 מ"ר כיוון שהסב לא ידע את שטחה המדוייק של החלקה. לעמדתי, לא ניתן להסיק מתיאור גבולות החלקה, כי המדובר בכולה. בהחלט סביר להניח כי הגבולות תוארו כדי למקם את החלקה, אולם לאו דווקא כדי להצביע שהכוונה היתה להעניק את כל החלקה. קשה גם לקבל את טענתו של המבקש כי הסב לא ידע מה שטחו בחלקה, וטעה ב-1,000מ"ר. זאת ועוד: המבקש טען שתי טענות סותרות. אם הטעות נבעה מחוסר ידע של שטח החלקה, היא לא יכלה לנבוע מהשמטה מקרית.
6. המבקש העיד את מיופה הכח על פי יפוי-הכח, העד חמד ראשיד פרחאת. עד זה היה בן 90 בעת מתן עדותו. למעשה, העד לא זכר מאומה: לא כמה ילדים היו למנוח, לא מתי נחתם יפויי הכח (לפני שנתיים, שלוש או ארבע - עמ' 13 לפ' מש' 13), לא מדוע נתן לו המנוח יפוי כח ולא העביר את המקרקעין ישירות לשם בנו, ואף לא כמה כסף אם בכלל, ניתן לסב עבור האדמות. כל מה שידע לומר הוא, כי "אני יודע שאני מיופה כח על כל האדמות של חסן הסבא, לא על אדמה מסויימת" וכי המבקש הוא נכדו היחיד של המנוח.
6. מסקנתי היא, אם כן, כי המבקש לא הוכיח במידה הדרושה, שהסב התכוון להעניק לו את כל החלקה.
7. אוסיף מעל לנדרש, כי באשר לטענה של באת כח המדינה, שאין להתיר למבקש להעיד נגד מסמך בכתב, וזאת על פי הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, הרי על פי סעיף 82 לאותו חוק, אין סעיף 80 חל בין קרובי משפחה, לרבות בין סב לנכדו. גם את טענת המשיבה, שיש הכרח במסמך בכתב כדי למלא את דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין - אני דוחה. יפוי הכח נחתם בשנת 1963, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ולכן יש להחיל על תובענה זו את הדין שהיה בתוקף קודם לחקיקת החוק, ובכלל זה את סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני. על פי המצב המשפטי שקדם לחוק המקרקעין, די היה למבקש בהמצאת ראשית ראיה לקיומה של עסקה (ע"א 7716/00
נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח, [לא פורסם]), ולשם כך מספיק תוכנו של ייפוי הכוח. ודוק - השאלה לפנינו אינה אם יפוי הכח מייצג עסקה תקפה, אלא אם נפלה בו טעות, ולשם כך רשאי היה המבקש להמציא ראיות "חיצוניות" למסמך, ואף ראיות שאינן במסמכים כתובים. אולם, כאמור, על אף העדר המחסום להביא ראיות נגד הכתוב ביפוי הכח, איכות הראיות לא הספיקה כדי לסתור את הכתוב בו.
8. לפיכך אני דוחה את הבקשה.