1. מדובר בתיק המעלה שאלה משפטית, והעובדות מוסכמות. משכך, ביקשו הצדדים שינתן פסק דין על סמך הטיעונים שבכתבי הטענות (הבקשה וכתב התשובה).
וזאת בתמצית, היא השאלה: א' ו ב' הם בעלי דין נצים בסכסוך אזרחי. בית המשפט חייב את ב' בהוצאות לטובת א'. בהמשך הדרך, באותו תיק עצמו, חויב א' בהוצאות לטובת ב', כאשר ב' מיוצג מטעם הסיוע המשפטי. כאשר נפסקות הוצאות לזכותו של מי שיוצג מטעם הסיוע המשפטי, אוצר המדינה הוא שזכאי לאותן הוצאות. האם ניתן לקזז מן ההוצאות שנפסקו לטובת ב', את חוב ההוצאות שנפסק לטובת א'?
2. העובדות תוארו אף בהחלטתי מיום 14.8.07:
א. בתיק בו נטל המבקש פסק דין בהיעדר הגנה כנגד פלונית, הגישה אותה פלונית בקשה לביטול פסק דין. הבקשה התקבלה אמנם, אך זאת תוך חיובה של פלונית בהוצאות לטובת המבקש בסך 2500 ש"ח ומע"מ (החלטה מיום 3.11.05) .
ב. משבוטל פסק הדין, הגישה פלונית כתב הגנה באותו תיק. ייצוגה היה מטעם הסיוע המשפטי.
ג. בנוסף הגישה פלונית בקשה לדחיית התביעה על הסף. בהחלטה מיום 3.1.06 נעתר בית המשפט לבקשה, ונתן פסק דין הדוחה את התביעה. בסיפא של אותו פסק דין, הוטל על המבקש לשלם לפלונית הוצאות הבקשה בשיעור 2000 ש"ח ומע"מ.
ד. בחודש יוני 2006 פנתה ראש הלשכה לסיוע משפטי למבקש ודרשה ממנו לשלם סך ההוצאות בשיעור 2000 ש"ח ומע"מ שנפסקו לחובתו, בתוספת הפרשי פיגורים. לבקשה בדרך המרצה צורפו ההתכתבויות שבין הצדדים, בהם פורטה עמדתם המשפטית, כפי שהיא נזכרת ביתר פירוט אף בכתב הבקשה והתשובה. כמו כן צורף מכתב הדרישה לתשלום חוב ששלח המשיב למבקש בדצמבר 2006.
3. לטענת המבקש מדובר בחובות ברי קיזוז, שכן חיובי ההוצאות נבעו מאותו הליך שבין אותם צדדים. לשיטתו יש לקזז מסכום ההוצאות בהם חויב, את סכום ההוצאות שבהם חויבה פלונית לטובתו בגדרי ההחלטה הקודמת שבאותו הליך; משכך, ימצא הוא ביתרת זכות. הבקשה אפוא הנה לסעד הצהרתי לפיו לא מגיע למשיב (למעשה לאוצר המדינה) מן המבקש כל חוב בגין ת.א. 4478/05 (שלום חיפה).
4. לגישת המשיב, אין מדובר בחובות ברי קיזוז. לשיטתו על פלונית לשלם למבקש סכום ההוצאות בו חויבה, ועל המבקש לשלם לאוצר המדינה סכום ההוצאות בו חויב. ומדוע לא ניתן לקזז?: שכן ההוצאות בהן חויב המבקש כלל אינן הוצאות להן זכאית פלונית, אלא אוצר המדינה, חרף הניסוח בסיפא של פסק הדין מיום 3.1.06.
כזכור, ייצוגה של פלונית היה מכוח חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב - 1972 (להלן "
חוק הסיוע המשפטי
").
המשיב סומך יהבו על הוראות סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי, שכותרתו "הוצאות משפט", וזה נוסחו:
"
הוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה; הוצאות סבירות שהוציא אדם עצמו תשלם לו הלשכה מתוך הסכום שנפסק; והכל במידה שבית המשפט לא הורה הוראה אחרת."
משכך, ההוצאות בהן חויב המבקש הנן הוצאות שלטובת אוצר המדינה, ולא לטובת פלונית. ממילא, כך טענת המשיב, אין מדובר באותם צדדים, ולפיכך אין זכות קיזוז.
5. המבקש סומך יהבו על דין הקיזוז הכללי הקבוע בסעיף 53(א) רישא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "
חוק החוזים"): הסעיף קובע שחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע מועד קיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו.
המבקש מפנה לסעיף 61(ב) לחוק החוזים. טענת המבקש הנה שמכוח ה"צינור" של סעיף 61(ב) מוחלת זכות הקיזוז הכללית הקבועה בסעיף 53(א) לחוק החוזים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שלא נובעים מחוזה, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים. לפיכך, טוען המבקש שחלה זכות הקיזוז אף על חיובי ההוצאות ההדדיים נשוא הבקשה.
6. עוד טוען המבקש שראוי היה שהמשיב יפנה לבית המשפט כדי לקבל הבהרה, לאור המחלוקת המשפטית, האם אכן ניתן לנקוט בהליכים לגבית החוב הנטען. זאת מכוח סעיף 5א לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה - 1995 (להלן "
חוק מרכז הגביה"). היות וממילא עלי להכריע בשאלה המשפטית האם מדובר בחובות ברי קיזוז, אין צורך שאתייחס לטענה אחרונה זו (כאשר בינתיים ניתן צו מניעה המופנה למשיב ומעכב הליכי גביה, כנגד הפקדה שבוצעה). עם זאת, והיות ופטור בלא כלום אי אפשר, אציין כי הסמכות הקבועה בסע' 5א הנ"ל נחזית כסמכות שבשיקול דעת, המזכירה סמכותו של ראש ההוצאה לפועל שבסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967. מחלוקת משפטית "חיצונית" על קיומו של חוב לאוצר המדינה אינה מחייבת בהכרח את המשיב לעשות שימוש בסמכות הנתונה בסע' 5א הנ"ל, וספק אם היא מאפשרת לו שימוש בסעיף. מטבע הדברים נועד סעיף 5א לחוק מרכז הגביה (כמו גם סע' 12 לחוק ההוצאה לפועל) לשם הבהרת קושי או אי בהירות "פנימית" שבהחלטה עצמה המטילה את החיוב, שלאורם יש צורך בהבהרת ההחלטה, לשם ביצועה. הקושי בעניננו אינו קושי פנימי, פרשני או אחר, הנעוץ בהחלטה השיפוטית שהטילה את ההוצאות לחובת המבקש; אלא קושי חיצוני להחלטה, הנעוץ בפרשנות סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי. בנסיבות, אין צורך שאקבע מסמרות במחלוקת האם ניתן לעשות שימוש בסעיף 5א' לחוק מרכז הגביה לצורך מקרה דוגמת המקרה דנן. אך דומה שלכל הפחות אפשרית היא עמדת המשיב הנזכרת במכתב מיום 18.7.07, שההחלטה השיפוטית שחייבה המבקש בתשלום הוצאות הנה ברורה ואינה טעונה הבהרה לשם ביצועה. לפיכך דחה המשיב את בקשת המבקש לפעול לפי סע' 5א לחוק. בפירוש לא אוכל לומר שגישה זו של המשיב מייצגת עמדה חסרת תום לב תוך ניצול מרות שלא כדין, כגישת המבקש בסעיף 5.3 לבקשתו. עוד אציין כי מרגע תחילת ההתכתבות בין הצדדים ביוני 2006 לא פעל המשיב בהליכי גביה, ובמכתב מיום 25.2.07 הודיע על עיכוב הליכי גביה עד לקבלת תשובה של ראש הסיוע המשפטי ביחס לטענות שהעלה המבקש. בסופו של דבר אכן נשלחה למבקש תשובה שלילית, ומשכך הוגשו בקשה זו והבקשה לצו מניעה.
7. התשובה לשאלה שהוצגה בראשית החלטה זו, תלויה אפוא בפרשנות סעיף 6 לחוק הסיוע המשפטי. המבקש מפנה לנוסחו המילולי של סעיף 6 לחוק הסיוע, הקובע שרואים את ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין
כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה. "כאילו" נאמר, ומכאן טענתו לפיה אין בניסוח הסעיף כדי לאיין התנאי מבלעדיו אין לזכות הקיזוז:
זהות הצדדים
. טוען המבקש כי אין זה הגיוני שדין אחד יהא למבקש, ובאותו תיק עצמו לא יערך איזון בין החיובים תוך פגיעה בזכותו לקיזוז ולטענת פרעתי. לשיטתו, מעמד אוצר המדינה הנו כשל נושה רגיל ככל בעל חוב, וקבלת עמדתו של המשיב פוגעת באיזון הפנימי שבין החיובים, מחמת שמדובר באותו תיק עצמו בו הוטלו ההוצאות, ובאותם צדדים. אין אוצר המדינה יכול לקבל יותר ממה שיש לחייבת עצמה.