1. תובענה זו, שעניינה שיעור דמי ההיוון של דמי החכירה שעל המבקשת לשלם למשיב בגין נכס שרכשה ב-1996, נדחתה על ידי בפסק דין מיום 13.7.03.
במהלך הדיון בערעור המבקשת על פסק הדין, הודיע ב"כ המשיב בבית המשפט העליון כי הוא מוכן לקבל כהנחה
"שהחוזה מ-1949 חל בין הצדדים".
עוד הוסכם בביהמ"ש העליון כי מועד סיום החכירה הוא 31.8.04.
נוכח הצהרות והסכמות אלה הוחזר הדיון בתובענה לבית משפט זה על מנת להכריע בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים והיא השאלה: האם מבצע ההיוון וההחלטות שנזכרו בפני חלים על תוספת הבניה.
בדיון שהתקיים בפני הוריתי לב"כ הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב, בשאלה שהועברה להכרעתי ע"י ערכאת הערעור והם עשו כן.
2. הצהרת ב"כ המשיב בבית המשפט העליון באה על רקע העובדות, עליהן התבססתי בפסק הדין, לפיהן חוזה החכירה בין המבקשת למשיב, אשר במסגרתו ניתנה הסכמת המשיב (בעל הקרקע) לבניית 8 יחידות דיור על הנכס - הסכם זה נחתם ב-1999 (לתקופה של 49 שנה) וכי ההסכם לרכישת הנכס מבעלי זכות החכירה הקודמים נחתם ביוני 1996.
כחודש לפני כן, היינו במאי 1996 חתמו בעלי הנכס על הסכם חכירה מהוון חדש במסגרת "מבצע היוון" שהציע המשיב באותה עת לבעלי זכות חכירה בנכסיו.
הצהרת המשיב בבית המשפט העליון והסכמות הצדדים בדבר מועד סיום תקופת החכירה, כאמור לעיל, נועדו, איפוא, להניח בסיס עובדתי שונה מזה שעליו ביססתי את פסק הדין, לפיו חוה החכירה המקורי מ-1949 (עם בעלי הזכויות הראשונים שרכשו את הנכס מהמשיב) ולא חוזה שנחתם בין המשיב למבקשת ב-1999, הוא הקובע לצורך קביעת דמי ההיוון שעל המבקשת לשלם למשיב, לאמור: לטענת המבקשת, בנסיבות אלה יש לקבוע דמי ההיוון על פי "מבצע ההיוון" שעל פיו שלמו אף מוכרות הנכס למבקשת דמי היוון (בשיעור מופחת) ולא על פי תנאי הסכם החכירה החדש שנחתם בין הצדדים ב-1999 ששיעורו גבוה בשיעור ניכר.
חרף הצהרתו של המשיב והסכמתו כי ההסכם מ-1949 הוא הקובע, לצורך קביעת דמי ההיוון, עומד הוא על דעתו כי אין לחשב את דמי ההיוון שעל המבקשת לשלם על פי השיעורים שנקבעו במבצע ההיוון.
3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי את שיעור דמי ההיוון לבעלי הנכס הקודמים קבע המשיב על בסיס העובדה כי על המגרש קיימת יחידת מגורים אחת (כפי שצוין בחוזה החכירה מ-1949) ולא על בסיס זכויות בניה עתידיות, על אף שאלה היו קיימות בעת מבצע ההיוון. המשיב קבע ולא בלי צדק, כי יש לחייב בתשלום דמי היוון, במסגרת המבצע, רק על פי הבניה הקיימת בפועל.
עתה משאושרה למבקשת בניית 7 יחידות דיור נוספות ומשהשתנה, עקב כך, מצב הבניה בנכס, רשאי הוא לחייב בדמי היוון על בסיס קיומן של 8 יחידות דיור אותן מתכוונת המבקשת לבנות, כוונה שלה ניתנה הסכמת המשיב במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים.
קבעתי בפסק דיני הקודם כי באותה מידה שאין לחייב את המשיב לקבוע דמי היוון על פי זכויות בניה עתידיות ושטרם מומשו הקיימות בנכס. כך, ובאותה מידה של הצדקה, זכאי המשיב לקבוע דמי היוון על בסיס זכויות הבניה המורחבות שתמומשנה ע"י המבקשת.
הוספתי וקבעתי כי מתן פרשנות אחרת להחלטות המשיב בענין זה ולתנאי ההסכם
"אינה סבירה, אין בה הגיון כלכלי ואינה עולה מלשון הכתוב בהחלטות ו/או בתנאי ההסכם בין הצדדים".
4. דעתי זו לא השתנתה אף לנוכח ההנחה, לפיה הסכם החכירה המקורי מ-1949 הוא הקובע לצורך קביעת דמי היוון.
לא ניתן, לדעתי, לחייב את המשיב להחיל על המבקשת את "מבצע ההיוון " על תוספות הבניה שהיא מבקשת לבנות על הנכס, שכן מבצע זה הוחל לגבי זכויות בניה קיימות בפועל ולא על זכויות עתידיות, שלא מומשו, ואין הוא חל על העברת זכויות לשם בניית תוספות על הנכס, שלא היו קיימות בעת קביעת דמי ההיוון, לבעלי הנכס הקודמים.
זאת ועוד: מקובלת עלי טענת המשיב לפיה, אם מבקשת המבקשת להחיל על העיסקה עם המשיב את חוזה החכירה המקורי משנת 1949, לצורך קביעת דמי ההיוון, יש להחיל את כל הוראותיו ללא היזקקות להחלטות מועצת המשיב, לרבות ההוראות בדבר תשלום דמי חכירה מוגדלים בשיעור 4% לשנה בגין תוספת הבניה ו/או דמי היתר או הסכמה.
לציין כי אפשרות זו הוצעה למבקשת, אך היא סירבה לקבלה, שכן היא מבקשת להנות מ"שני עולמות", הן מהתנאים המיטיבים עימה, שניתנו ע"י המשיב במסגרת מבצע ההיוון, והן מהחלטות מועצת המינהל הנוחות לה, אשר אינן מתייחסות לתשלום דמי היוון לגבי זכויות בניה עתידיות שלא מומשו.
5. מטעמים אלה ומהטעמים שפורטו בפסק דיני מיום 13.7.03, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשינוי החלטתי לדחות את עתירת המבקשת.
6. אני דוחה את התובענה.