בקשה זו הינה בקשה לסילוק על הסף של ההליך העיקרי לאור קיומו של מעשה בית דין, שיהוי וחוסר תום ליבה של המשיבה.

עובדות תיק זה פורטו בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת ח. שרון בת.א. 38787/93 (נספח א' לתגובת המשיבים), ואחזור עליהן רק בתמצית. המדובר בנכס הידוע כמגרש בשטח של 530 מ"ר ועליו שטחים מבונים והרשום בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקוה, הידוע כגוש: 6195 חלקה:74 ברח' נורדאו 20, בני-ברק (להלן: הנכס). למשיבה זכות בעלות בשיעור 4/8 מן הבעלות בקרקע. זכות זו הינה במושע ועל כן בעלותו של כל אחד מן הבעלים בו "מתפשטת בכל אתר ואתר במקרקעין" וכפופה לזכויות חכירה של אחרים בנכס, וכפי שתיארה אותה כב' השופטת שרון: "על פי הרישום, זכות הבעלות של התובעת היא ערטילאית בלבד, ריקה מתוכן, הכפופה לזכויות החכירה של כל הצדדים האחרים. ולענין זה יצויין כי חוק המקרקעין איננו מכיר בזכויות קניין שאינן רשומות". (ההדגשה במקור) (ע"מ 8 לפסק הדין).  המשיבה מחזיקה בדירת שני חדרים וחצי אך לא רשומה לזכותה זכות חכירה כלשהי.

למבקשות זכות בשיעור 1/8 מן הבעלות וכן 1/8 מזכויות החכירה על זכות הבעלות של המשיבה ושל אחרים. זכות חכירה זו אמורה לשקף זכויות בדירה בת חדר אחד ואולם הן מחזיקות כ- 3 חדרים, כנראה לאור טעויות ואי סדרים בשטח ואף ברישום.

המשיבה, גב' סבן ז"ל נפטרה ומשכך עיזבונה ויורשיה במקומה (להלן: המשיבים).

טוענות המבקשות כי פסק דינה של כב' השופטת שרון בת.א. 38787/93 אשר איגד שלוש תביעות שונות נשוא הסכסוך בין הצדדים (להלן: פסק הדין), מהווה מעשה בית דין ומשכך מנועים היו המשיבים להגיש המרצת פתיחה זו מלפני בית משפט זה. לטענתן פסק הדין דן בסוגיה אשר הועלתה שוב בהליך העיקרי דכאן. כמו כן הפך להיות פסק הדין חלוט לאור שערעור בגינו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 11/1/99 (נספח ז' לתגובת המשיבות להמרצת הפתיחה) ואף נדחתה רשות ערעור על פסק הדין על ידי בית המשפט העליון ביום 8/3/00 (רע"א 1107/99 - נספח ז' לתגובת המשיבות להמרצת הפתיחה).

זאת ועוד, הבקשה נשוא תיק זה הוגשה ב- 1/1/03, כאשר פסק דינה של כב' השופטת שרון ניתן כבר ביום 8/7/97 וההליכים בבית המשפט העליון הסתיימו ביום  8/3/00. משכך טוענות המבקשות כי יש למחוק את התובענה אף מן הטעם של שיהוי.

מאידך טוענים המשיבים כי לא זאת שאין בנמצא פסק דין חלוט בפלוגתא בין הצדדים, אלא שפסק הדין של כב' השופטת שרון מורה על המשך ההליכים ובירור המחלוקת עד תומה. נסמכים הם על אמירותיה של כב' השופטת שרון בפסק הדין, כי מחומר הראיות עלה כי קיימת אי בהירות בנוגע להיקף זכויות הקניין, של חלק מהצדדים בנכס, כי נעשו טעויות ברישומים, וכי הרישומים אינם משקפים את המציאות (ע"מ 8 שורה 8-13 לפסק הדין). כמו כן נאמר כי: "אינני סבורה כי בסמכותי להורות על תיקון פנקסי המקרקעין על דרך של סעד שבגררא ובלא שיוזמנו ויביעו דעתם כל בעלי זכויות הנכס" (ע"מ 15 שורה 24-25 לפסק הדין). לפיכך טוענים המשיבים דכאן כי פסק הדין ניתן מבלי לדון בנושא הבעלות שהוא לב ליבה של התובענה שבפני.

דיון

מעיון בחומר הראיות, בטענות הצדדים כאן ובתיק העיקרי, נחה דעתי כי יש לסלק על הסף את התובענה העיקרית.

סילוק תובענה על הסף הינו סעד קיצוני, המונע מהתובע את זכותו היסודית של "יומו בבית המשפט". בענייננו היה למשיבים היה יומם זה ואף ניתן פסק דין ממצה אשר דן בסוגיות וטענות הצדדים, באריכות ולגופם של כל אותם הנושאים המועלים עתה בפני. 

שני ענפים מצויים באילן מעשה הדין. האחד, השתק עילה ושני הוא השתק פלוגתא.

על פי הכלל בדבר השתק עילה, משנדונה תביעה  לגופה והוכרעה על ידי בית משפט  מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (ראה: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561). לכלל זה שני טעמים עיקריים: האחד, מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה כיוצא מעיקרון סופיות הדיון וגמר המעשה השיפוטי.  משנהו, מניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706; ע"א 1418/90 מרים מאור ואח' נ' אריה הרשנהורן, פ"ד מה (3) 95, ע"מ 102-103; ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק נ' ק.י.מ.א. להשקעות, פ"ד מג (2) 347). המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו "מבחן זהות העילות". השאלה שיש לשאול בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה שבאה לאחריה. מבחן זה פורש בפסיקה כמבחן רחב למדי. ברוח זו נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ראה: ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; פרשת קלוזנר, עמ' 593).

המונח עילת תביעה עשוי לטמון בחובו מעל למשמעות אחת ועל כן קיים קושי בהגדרתו (ראה: ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617; נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, ע"מ 46-73). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן העולה בשתי התביעות זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ ואח' (טרם פורסם)).

יישום כללים אלו לענייננו, אליבא דידי, מצביע כי עסקינן בעילות תביעה זהות ולפיכך מושתקים המשיבים מלהעלות עילת תביעתם בשנית.  

בחינת פסק הדין של כב' השופטת שרון והתשתית העובדתית והראייתית עליהן השתיתה פסק דינה והשוואתו לטענות העולות מהמרצת פתיחה זו מניבה כי הטענות שהועלו בהמרצת הפתיחה נשוא בקשה זו, הועלו ואף נידחו ומשכך הוכרעו.

במה דברים אמורים: 

התשתית העובדתית אשר מועלית בהמרצת פתיחה זו על ידי המשיבה היא אותה תשתית עובדתית אשר הועלתה מזה כבר על ידה ואף נדחתה בפסק הדין כגרסה ש"אין לה ידיים ורגליים", כלשונו של בית המשפט. מהשוואת המסכות העובדתיות עולה כי  בחרו המשיבים לגולל מחדש את אותה מערכת עובדתית לפיה אין למבקשות כל זכות בדירתן, אליה פלשו המשיבים.  מועלית בשנית הטענה כי עובר למכירת הדירה למבקשות המחזיק בנכס, מר חי נאג'י, פלש למחסן אשר היה בבעלותה, כביכול, של אם המשיבים ואף מכר אותו שלא כדין למבקשות, תוך שהן יודעות אודות השתלטות שלא כדין זו. טענה זו נדחתה, כמו יתר גירסת המשיבים, בפסק הדין בע"מ 10. 

אף האינטרס המוגן אשר מועלה בתביעה זו זהה לאותו אינטרס מוגן בו דובר בהליכים הקודמים. בפסק הדין נתבקש בית המשפט לדון באינטרס של המשיבים על פיו דירת המבקשות הינה חלק משטחם בנכס ומאידך נדרש בית המשפט לגבי תביעת סילוק היד ומתן דמי שימוש ראויים למבקשות.

כמו כן הסעדים הנדרשים בהמרצה זו נידונו מזה כבר. אמנם, לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (פרשת קלוזנר, ע"מ 585). עם זאת, יש בסעדים הנזכרים כדי ללמד, שהתשתית העובדתית עליה מבוססת לכאורה המרצת פתיחה זו זהה לתשתית העובדתית שנידונה זה מכבר.

שנית, הגעתי למסקנה כי את שביקשו המשיבים להשיג בערכאה דלמטה, וכשלו בו, מנסים הם בשנית להשיג כאן. כך מבקשים המשיבים כי בית משפט זה יצהיר כי פסק הדין ניתן בשוגג. ברי כי אין בית משפט זה ערכאת ערעור, ובמקרה זה שלישית במספר, על פסק הדין. פסק הדין של כב' השופטת שרון הינו חלוט משנדחה ערעור בגינו ואף נדחתה בקשת רשות ערעור יותר מאוחר. זאת ועוד, אף אם שגגה נפלה מלפני בית המשפט בנותנו פסק דינו, אין בכך כדי להקנות  לבעל דין עילה להשתחרר מכבליו של מעשה הדין (ראה: ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו (2) 829, ע"מ 838;  ע"א 1418/90 מרים מאור ואח' נ' אריה הרשנהורן, פ"ד מה (3) 95; זלצמן, מעשה בית דין, ע"מ 4-5; ע"מ 598-610).