1. המבקשת 1 (להלן, גם "וידא") היא אלמנתו של המנוח לוטפי משעור ז"ל, המייסד והעורך הראשי לשעבר של עיתון "אלסינארה". וידא היא גם העורכת הראשית של העיתון. המבקשת 2 (להלן, גם "וריה") היא בתה של וידא, נשואה ואם לילדים שעובדת בתור מנהלת אתר האינטרנט ומחלקת הפרסום של העיתון. המבקשת 3 (להלן, גם "החברה") היא החברה המנהלת את העיתון האמור. היא אף מפעילה אתר Sonara.net בשפה הערבית דרך רשת האינטרנט.
2. בתאריך 10.1.10 אדם אלמוני התחבר לשירותי הפורומים של אתר העיתון הנ"ל ופתח נושא שכותרתו
"שיר חדש לזמר ג'ורג' וואסף רימקס בלעדי לאתר סונארה". לנושא צורף קישור לדף אינטרנט באתר של הנתבעת 3 (להלן, גם "יו טיוב"). המעיין באתר מגלה סרטון שכותרתו
"פדיחת וידא משעור ובתה וריה" בו מופיעה תמונה של וידא ומדובר בפרסום בעל אספקטים מיניים מבזים ביותר, משפילים ובוטים.
במהלך ההליכים שבפניי הוריתי על חסיונו של הפרסום האמור, הגם שלא הוריתי על חסיון ההליכים שבפניי כפי שסבורות בטעות המשיבות 2-1. לנוכח זאת לא אצטט מן הפרסומים האמורים. די אם אקבע כי הם זרועים בתכנים מיניים מבזים, שאין ערוך לחומרתם, שאינם יכולים להתיישב עם חופש הביטוי ולא יכול להיות להם, לכאורה, כל צידוק ענייני שמקורו בשיח חופשי.
בתאריך 13.1.10 אותו אדם אלמוני התחבר שוב לשירותי הפורומים באמצעות כתובת דואר אחרת ופתח נושא שכותרתו זהה לכותרת הסרטון שבאתר יו טיוב, אליו צורף שוב קישור לתוכן הפוגע והמבזה הנ"ל.
דומה שלאחר 10 ימים של פרסום, במהלכם חזו בו כ- 200 אנשים, הוסר הסרטון והוא לא מופץ עוד.
3. דמות המפתח בפרשה הוא המשמיץ הנטען האלמוני, שזהותו אינה ידועה, ומשום כך הוא נרשם כמשיב 6 ונקרא בשלב זה "אלמוני". המשיבה 1 היא חב' גוגל העולמית (להלן, גם "גוגל אינק"). המשיבה 2 היא חב' גוגל שבישראל (להלן, גם "גוגל ישראל"). המשיבה 3, כאמור יו טיוב, היא חברה זרה המפעילה ומחזיקה את אתר יו טיוב דרכו היא מספקת שירותים שונים באתר האינטרנט. היא, כגוגל אינק, כאמור חברה זרה. המשיבה 4 (להלן, גם "בזק בינלאומי") והמשיבה 5 (להלן, גם "012 סמייל") הינן ספקיות אינטרנט. נטען כי המשיב 6, אלמוני, פעל דרכן להתחברות לרשת האינטרנט ולפרסום והפצת התכנים הפוגעניים ברשת.
4. ברשות המבקשות שתי כתובות IP (Internet Protocol) אשר לשיטתן מהן גלש המשיב 6 שעה שהעלה את הסרטון הפוגע לאתר יו טיוב. לשיטת המבקשות בעקבות זאת ניתן לזהות את מיקומו של המחשב ממנו גלש המשיב 6, על ידי בזק בינלאומי ו- 012 סמייל, הן ספקיות האינטרנט כמבואר. העתירה שבפניי מכוונת למשיבות 5-1 ומבקשת להורות להן להמציא בתצהיר את כל המידע והפרטים המזהים שיש בידיהן אודות המשיב 6 שהשתמש ומשתמש באופן קבוע בשירותי ו/או שרתי האינטרנט של Google, Gmail.com, YouTube.com ו- Sonara.net. בעקבות מידע זה מתכוונות המבקשות להגיש תובענה בגין לשון הרע כנגד המשיב 6. לא זו אף זו: לשיטתן של המבקשות לשון הרע הנטענת של המשיב 6 מצמיחה אף עילה לאישום פלילי. הן הגישו תלונה למשטרת ישראל בעניין זה. אף משטרת ישראל המריצה אותן להגיש את המרצת הפתיחה שבפניי.
5. גוגל אינק וגוגל ישראל, המיוצגות על ידי אותו משרד פרקליטים, בזק בינלאומי ו- 012 סמייל הגישו תגובות, אף חלקן מפורטות ומנומקות. לא בוצעה המצאת מסמכים ליו טיוב. תלויה ועומדת בפניי בקשה לעניין המצאת כתבי בי-דין ליו טיוב. המבקשות טוענות כי המצאה זו בוצעה באמצעות ב"כ גוגל אינק, שהיא בעלת עניין או שותפה של יו טיוב. לחילופין התבקש בית המשפט להורות על המצאת כתבי בי-דין לה מחוץ לתחום השיפוט.
6. ועוד: בפסיקת בתי המשפט עד כה נשקלה האפשרות, במצבים דומים, שבית המשפט יפעל בהתאם לפרקטיקה שנכבשה בזמנו בבית המשפט בארה"ב בפרשה שנדונה ב-Dentrite International, Inc. v. John Doe, 775 A.2d 756 (2001). "ג'ון דו", הוא שם גנרי לאדם אלמוני לא ידוע, בארה"ב. כב' המשנה לנשיאה ריבלין, ב-רע"א 4447/07
רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (במאגרי "נבו"; להלן - "
הלכת רמי מור"), מציע את שמו הגנרי העברי "רן דן".
ביסודו של דבר, כך הפרקטיקה, עוצב נוהל שעל פיו על התובע לפעול וליידע את המפרסם האנונימי אודות הבקשה לגילוי זהותו, ולאפשר לו הזדמנות סבירה להתנגד לבקשה. על התובע להצביע במדויק על ההתבטאויות המקימות לו לטענתו עילת תביעה. על בית המשפט לבדוק אז, ובמובהק במעמד צד אחד, האם קיימת עילה לכאורית נגד המפרסם האנונימי. ובעיקר על בית המשפט לשקול את עילת התביעה של התובע מול זכותו של המפרסם האנונימי שנחשף, לחופש ביטוי אנונימי וכן לבחון האם במאזן האינטרסים זכותו של התובע-הנפגע גוברת על זכות הנתבע לביטוי אנונימי, שהיא מן המאפיינים של רשת האינטרנט.
7. כשלעצמי, אמור הייתי להכריע בשאלת המצאת המסמכים ליו טיוב. המבקשות מסרו בפניי הודעה כי הן חוזרות בהן מהסכמתן כי אפעל, בפרשה שבפניי, על פי פרקטיקת "ג'ון דו". ממילא החלטתי להידרש לכך רק לאחר שאכריע בשאלת המצאת כתבי בי-דין ליו טיוב, ואף לאחר שדברה יישמע.
8. ואולם, ביני לביני, ניתן ביום 25.3.10 פסק דינו המקיף של בית המשפט העליון ב
הלכת רמי מור הנ"ל. הלכה זו, כפי שיבואר, חתמה והסדירה שורה של מחלוקות שהתעוררו בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים. נחלקו הדעות בבית המשפט העליון. דעת הרוב ניתנה על ידי המשנה לנשיאה ריבלין והצטרף אליו כב' השופט לוי. דעת המיעוט ניתנה על ידי כב' השופט רובינשטיין. על כך להלן.
9. זו השעה לומר דברים אחדים אודות הסוגיה שבפניי. אף אני נתתי לה דעתי בהחלטתי בבש"א (חי') 5478/06
קי.אס.פי מחשבים בע"מ נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי כאשר בית המשפט מתבקש להכריע בסוגיה האמורה הרי ביסוד הלבטים
"עומדת זכותו של האדם לשמו הטוב, אף זכות הגישה לערכאות שלו. אלו מטים את הכף להורות על חשיפת שמם של הגולשים, על מנת לאפשר להגיש כנגדם תובענה. מנגד, יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, על מאפייניו הייחודיים והחדשניים. יתרונותיו, שמא קסמו של האינטרנט, נעוצים דווקא בזמינות הרבה שלו, במאפייניו הווירטואליים, ובכך שהוא הופך עוד ועוד למכשיר מכונן-דמוקרטיה מן המעלה הראשונה" (סעיף 8).
10. ביסודו של דבר, כך סיכם כב' סגן הנשיא אברהם בבר"ע (נצ') 213/09
ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ (במאגרי "נבו"), הסתמנו שלוש גישות בפסיקת בתי המשפט.
הגישה האחת, והיא זו שבאה לידי ביטוי על ידי כב' השופטת ד"ר פלפל ב-ה"פ (ת"א) 250/08
חב' ברוקרטוב בע"מ נ' חב' גוגל ישראל בע"מ (במאגרי "נבו"), בעקבות החלטה נוספת שלה ב-ה"פ 1244/07
מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (במאגרי "נבו"), גורסת כי עובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין בה כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה. משמע, כך תפיסתה,
"מסך האנונימיות הקיים באינטרנט אינו מיועד כדי לעזור למבצעי עבירות פליליות להימלט מחשיפתם לאור השמש, כמו גם לא למעוולים למיניהם". וכן כי
"השיח הציבורי, יכול להיות שוטף ואנונימי, כל אימת שהוא ענייני; ברגע שהבמה האלקטרונית הופכת לזירת אגרוף בבוץ, צריך המתפלש בבוץ להבין ולהפנים שאם זה רק בוץ על מאן דהוא, ובכך לכאורה יש עבירה או עילת תביעה בנזיקין או בקניין רוחני, זכאי אותו נפגע לדעת מי הוא זורק הבוץ ולהחליט מה לעשות במידע זה לאחר מכן על פי שיקול דעתו".
הגישה השנייה, והיא הגישה הקוטבית לה, באה לידי ביטוי על ידי כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן, שעה שהייתה שופטת בבית משפט השלום בירושלים בבש"א (י-ם) 4995/05
פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ (במאגרי "נבו"). לשיטתה יש ליתן משקל מפליג למאפיינים הייחודיים של רשת האינטרנט. משום כך, לטעמה, יש מקום לשקול להורות על זהותו של הגולש האנונימי, רק כל אימת שלשון הרע מצמיחה עילה פלילית. ככל שלשון הרע מצמיחה עילה אזרחית בלבד, יש לשמור על האנונימיות של הגולש.
והגישה השלישית, היא גישת הביניים, ניתנה על ידי כב' השופט עמית, שעה שהיה שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-בר"ע (חי') 840/06
רמי מור נ' ידיעות אינטרנט (במאגרי "נבו"; להלן - "
פרשת רמי מור") והוא נשוא פסק דינו של בית המשפט העליון ב
הלכת רמי מור. ביסודו של דבר, ומבלי שאפרט, סבור היה השופט עמית כי יש להוסיף על המבחן של השופטת אגמון-גונן
"דבר מה נוסף".
כשלעצמי, ב
פרשת קי.אס.פי הנ"ל, בחרתי לאמץ את גישתה של השופטת אגמון-גונן ב
פרשת פלונית הנ"ל. אכן אמת ניתנת להיאמר, עשיתי כן טרם שניתנו פסקי הדין של השופטת פלפל ושל השופט עמית. כפי שיבואר להלן להשקפתי המדויקת בסוגיה האמורה, לנוכח פסקי הדין האמורים, כבר אין נפקות לנוכח הכרעת בית המשפט העליון ב
הלכת רמי מור.
11. המשנה לנשיאה ריבלין, כפי שיבואר, בחר להשתית הכרעתו על יסוד ההשקפה שעל פי הדין הקיים לא ניתן לנקוט כל עיקר בהליך כאמור
בהעדר מסגרת דיונית למתן הסעד המבוקש. ואולם, ולו מעבר לדרוש לנוכח הכרעתו האופרטיבית האמורה, אף הוא אמר את דברו לעניין המחלוקת המהותית באשר לגבולות השיח ברשת האינטרנט. השקפתו, כך נהירים פני הדברים, בוודאי קרובה לזו של השופטת אגמון-גונן ושמא אף מרחיקת לכת יותר ממנה.