בפניי תביעה למתן פס"ד הצהרתי כנגד הנתבעת, לפיו הנתבעת ו/או מי מטעמה אינם רשאים לנקוט בהליכי גבייה מנהליים נגד התובעת, לגביית חוב ארנונה בגין נכס, הידוע כחלקה 102 גוש 18172 (להלן: "
הנכס
"). כן מבוקש להצהיר כי הנכס הינו נכס מסוג 300, וכי צו העיקול המנהלי שהוצא על ידי הנתבעת לתובעת בבנק הפועלים הינו בטל.
בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה הנתבעת בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר על הנתבעת כאמור לנקוט כנגד התובעת בהליכי גבייה מינהליים, לרבות ביטול צו העיקול הזמני אשר הוטל בבנק הפועלים, עד למתן פס"ד סופי בתביעה העיקרית.
בהחלטתי מיום 31.12.12 החלטתי כי אין מקום למתן צו במעמד צד אחד ועל כן קבעתי דיון במעמד הצדדים אשר התנהל בפניי ביום 02.01.13. בדיון זה הועלתה סוגיית הסמכות העניינית המשליכה כמובן על התיק העיקרי ועל ההליך כולו.
להלן יובאו בתמצית טענות הצדדים:
1. התובעת הינה
המחזיקה והשוכרת של עסק מחסן-שככה, לאחסון ומכירת בגדים בנכס הנ"ל. לטענת התובעת, זה מס' שנים הנתבעת מתעללת בתובעת ובבעלים של הנכס, מתעלמת מכל פניה שלהם ומטילה חיובים בגין ארנונה ללא ביסוס. כמו כן, לטענתה הנתבעת מתעלמת מהשגותיה ומכללי המנהל התקין ועל כן, מנצלת סמכויותיה שלא כדין ובחוסר תום לב.
2. התובעת טוענת, כי הנתבעת מתעקשת להטיל חיובים עליה, על פי הסיווג המטיל חיוב בתעריף הגבוה ביותר,
תוך התעלמות מוחלטת מהסיווג האמיתי של הנכס, מהשימוש בפועל והמידות האמיתיות של כל שימוש. התובעת הגישה השגה בגין חיובים בין השנים 2010-2011, כאשר ההשגה התייחסה בעיקר לסיווג הנכס והשימוש, אך לטענתה הנתבעת כלל לא טרחה להשיב להשגה זו. על כן לטענתה, משלא ניתנה תשובה להשגה תוך 60 יום- מתקבלת ההשגה אוטומטית.
3. אליבא דה-התובעת, הנתבעת הגדילה לעשות, ומלבד התעלמותה מההשגה אף החלה בהליכי גבייה מנהליים נגד התובעת, לרבות הטלת עיקול על חשבון עסקה בבנק הפועלים, תוך דרישת חוב בסך של כ-140,000 ש"ח, כאשר העיקול חל על פיקדונות התובעת.
4. התובעת טוענת, כי מתוך כוונה להקטין נזקיה ותוך הכרה בחוב
בסכום מסויים, הגיעה להסדר עם הנתבעת, לפיו שילמה לה סך של 37,224 ש"ח בארבע המחאות שנפרעו,
והוסכם כי הנתבעת תבטל העיקול בבנק ותשלח דרישה חדשה בהתאם, ועד אז יעוכבו כל הליכי הגביה. על כן
לטענת התובעת, בעקבות ההסכם הנ"ל מחודש 08/12, הנתבעת מנועה מלנקוט נגדה בהליכי גבייה מינהליים לגביית חוב ארנונה, בגין הנכס הנ"ל.
5. התובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה את הסיכום המתואר לעיל בין הצדדים ודרשה מימוש צו העיקול שבוטל, ללא שטרחה להקטין סכום צו העיקול שבוטל. על כן, מבקשת לקבל פסק דין הצהרתי על בטלות צו העיקול הנ"ל וצו קבוע האוסר על הנתבעת לנקוט בהליכי גבייה מנהליים נגד התובעת, והמחייב אותה לכבד ההסכם בין הצדדים.
6. מנגד טוענת הנתבעת, כי על החלקה הנ"ל קיימים בפנקסי העירייה 3 נכסים שונים, בגדלים שונים ובסיווגים שונים. לטענתה, נכון להיום חבה התובעת בגין ארנונה חלקית (שכן טרם ניתנה החלטת ועדת הערר) סך של 248,916.30 ש"ח, וזאת בגין הנכסים בהם היא רשומה כמחזיקה בלבד. על כן לטענת הנתבעת,
התובעת הינה סרבנית מס.
7. עוד טוענת הנתבעת, כי ההשגה אשר הוגשה על ידי התובעת
הוגשה בשיהוי- לאחר 90 ימים ובניגוד לדין, ועל כן דינה להידחות על הסף, לאור היות השומה חלוטה וסופית. זאת ועוד, לטענתה כל שסוכם בין הצדדים היה כי התובעת תשלם את התשלומים השוטפים לשנת 2012, יבוטל העיקול שרבץ על חשבונותיה וכי עליה להגיע להסדיר את יתרת חובה.
8. לא זאת אף זאת, הנתבעת טוענת, כי חלק גדול מטענות התובעת
מצויות בגדר סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים ולחילופין לוועדות ההשגה וערר לענייני ארנונה, כאשר כל מטרת הגשת תביעתה בפני בית משפט זה הינה למצוא דרך עוקפת לטעון כנגד החיובים.
דיון והכרעה:
1. מכל הטענות המפורטות לעיל, עינינו רואות כי עסקינן בעניין הנוגע
לסכסוך שבין אדם לבין רשות מקומית (התובעת אשר הינה אדם פרטי אל מול עיריית נהריה, אשר הינה רשות מקומית וגוף הממלא תפקיד ציבורי).
הסמכות לדון בסכסוך שכזה נתונה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ראו סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "
החוק").
2. לעניין סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני ארנונה- סעיף 5(1) לחוק קובע, כי בית-משפט לעניינים מנהליים ידון ב"
עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה... (להלן - עתירה מנהלית)".
בסעיף 1 לתוספת הראשונה נאמר, כי בית-המשפט יהא מוסמך לדון ב"
ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".
סעיף 5(2) לחוק קובע, כי בית-המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון ב"
ערעור המנוי בתוספת השנייה (להלן - ערעור מנהלי)".
בסעיף 7 לתוספת השנייה נאמר כי בית-המשפט מוסמך לדון ב"
ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976".
על כן, מדובר כאמור בעתירה מנהלית המוגשת נגד הרשות המקומית, או בערעור המוגש נגד החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה.