1. לפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכאית תמר נתן (להלן:
"המבקשת"), להירשם כבעלת זכויות הבעלות הבלעדית, בדירת מגורים המצויה ברחוב חיים הזז 6/24 בבאר-שבע, והידועה כגוש 38074 חלקה 137 תת-חלקה 24 (להלן:
"הנכס" או
"הדירה"), וזאת מכח הסכם גירושין בינה לבין הרצל נתן (להלן:
"המשיב 1"), שבמסגרתו, הועברו מחצית זכויותיו בדירה אל המבקשת, אלא שהעברת הזכויות הנ"ל טרם הושלמה בפן הרישומי, והנכס עודנו רשום ע"ש רשות הפיתוח.
כמו-כן, התבקש צו עשה, אשר יורה על מחיקת העיקולים אשר הוטלו לטובת המשיבים 2, 4 ו-5, על זכויות המשיב 1 בנכס, ואיסור נקיטת הליכי גבייה הימנו, לאור זכותה הגוברת של המבקשת עליהם.
יוער, כי בשלביו המוקדמים של ההליך, שהוגש כהמרצת פתיחה, לא ברור היה אם נכון וניתן לנהלו במתכונתו הנוכחית, או שמא יש לנהלו במסגרת תיק הפשט"ר אשר נפתח למשיב 1 דכאן, כחייב, ובמסגרת צו הכינוס והכרזתו כפושט רגל שם. עו"ד דורון עמיר, שמונה למנהל המיוחד בתיק הפשט"ר, הגיש התייחסות לנדון, והביע דעתו בהזדמנויות אחדות, ולבסוף הגיש חוות-דעת, שנערכה לצורך ההליך האחר, בתיק הפשט"ר, ולפיה הוא מתנגד להמשך צו הכינוס, ומבקש לדחות את בקשת המשיב 1 להכריז עליו כפושט רגל. ביום 26.10.12 ניתנה החלטת ביהמ"ש (כב' הש' י. פרסקי), המבטלת את הליכי הפשט"ר, בשל ניצולם לרעה ע"י המשיב 1. בשלב זה - הגישו המשיבים תשובותיהם להמ"פ, הוגשו תצהירים, נשמעו עדים, וההליך הוסיף להתנהל במתכונתו הנוכחית.
2. המבקשת, שעיסוקה בהוראה, הינה גרושתו של המשיב 1, לו היתה נשואה במשך 24 שנים, בין אוגוסט 1976 לינואר 2001, ולהם שלושה ילדים. במהלך נישואיהם, רכשו המבקשת והמשיב 1 את הנכס נשוא דיוננו מחב' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן:
"המשיבה 3"), באמצעות הלוואת משכנתא מבנק דיסקונט למשכנתאות. לאחר שנישואי השניים עלו על שרטון, נחתם על ידם הסכם גירושין, במסגרתו העביר המשיב 1 למבקשת, אשר עובר לגירושין היתה ממילא בעלת מחצית מהזכויות בו, את מלוא זכויותיו בנכס (כלומר - מחצית). יצויין, שהנכס שימש למגוריהם ולמגורי ילדיהם, עת חיו יחד, ומאז ועד היום - משמש באופן רציף למגורי המבקשת והילדים.
למשיב 1 חובות רבים לנושים שונים, על רקע התנהלותו הכלכלית, כעצמאי שעסק בשוק ההלוואות וסחר בשיקים, ומאוחר יותר, כשכיר, כביכול, ב"חברת קש" (כדברי המנהל המיוחד בחווה"ד שלעיל) שהקים יחד עם בנו, גלעד נתן, עם שחרורו מהשירות הצבאי, בגיל 22, על מנת להמשיך בעיסוקיו ולהתחמק בדרך זו מנושיו. בשל כך, תלויים ועומדים נגדו תיקים בלשכות ההוצאה לפועל השונות, ובאמתחתו פסקי-דין חלוטים לחובתו.
הסכם הגירושין בין השניים, אושר וקיבל תוקף של פסק דין, בביהמ"ש לענייני משפחה (כב' הש' ע. אל-יגון), במהלך הדיון מיום 31.5.99, ואילו הגט עצמו, ניתן כעבור כחצי שנה, ביום 23.1.01.
המבקשת נגררה, בעל כורחה, להליכים משפטיים שונים - ביום 29.1.01, ביום 23.4.01 וכן ביום 21.6.07 ניתנו פס"ד הצהרתיים (בימ"ש השלום באר-שבע, כב' הש' (כתוארו אז) א. יעקב והש' ג. טהר-לב), לבקשת המבקשת דכאן, ולפיהם היא הבעלים הבלעדיים של המיטלטלין אשר מצויים בדירה, ואין ניתן לעקלם כנגד חובות המשיב 1, בתיקי ההוצל"פ השונים שנפתחו נגדו. עם זאת, בהליך דומה שהתקיים אף הוא בבימ"ש השלום, מיום 17.11.09, דחה כב' הש' י. פרסקי בקשת המבקשת, להכריז עליה כבעלת המיטלטלין באופן בלעדי, תוך שהוא קובע כי היא לא עמדה בנטל להוכיח את ניתוק הקשר עם בעלה לשעבר.
פניות המבקשת למשיבה 3, להעברת זכויות המקרקעין ורישום הנכס על שמה, אשר החלטת בימ"ש האחרונה שלעיל היוותה "טריגר" והעצימה את הצורך בו, העלו חרס, מחמת עיקולים שהוטלו על זכויות המשיב 1 בו, על-ידי נושיו. מכאן הבקשה דנן, שעיקריה פורטו לעיל.
3. העיקולים, אשר הביאו לסירוב בקשת המבקשת לרושמה כבעלת הזכויות בנכס, הוטלו על-ידי נושי המשיב 1, שהם המשיבים בתיק הנוכחי, כדלקמן:
א. בנק לאומי לישראל (להלן:
"המשיב 2"), הטיל עיקולים על הנכס בתאריכים שונים - 23.9.03, 21.9.06 ו- 14.7.08. מבקשת המשיב 2 למינוי כונס נכסים, בתיק הוצל"פ 14-01160-90-6, עולה, כי עיקול משיב זה הוטל על הנכס, בשל חוב המשיב 1 בסך של 1,012,561.19 ש"ח, נכון ל- 13.9.06.
ב. רשות המיסים לישראל (להלן:
"המשיבה 4"), הטילה 2 עיקולים על חלקו של המשיב 1 בנכס. הראשון - ביום 26.1.97 ע"ס 9,547 ש"ח. השני - ביום 10.1.00, ע"ס 583,329 ש"ח.
ג. מר קסירר יעקב (להלן:
"המשיב 5"), הטיל עיקול בשל חוב המשיב 1 משנת 2009 (ובמקומות מסויימים נטען כי החוב משנת 2005), אשר נכון ליום 28.11.12, עמד על 99,487 ש"ח.
מכאן, ברור, שמרבית העיקולים, למעט אחד, מאוחרים, כרונולוגית, להסכם הגירושין. אלא, שכפי שנראה, גדר המחלוקת בענייננו, אינו אך בשאלה זכותו של מי עדיפה מהיבט זה, אלא בשאלה האם מדובר בהסכם גירושין פיקטיבי, שנועד להברחת נכסים, כשנפקות התשובה לכך, משליכה באופן ישיר על תוקף העברת הזכויות במסגרתו, מחד, ועל נפקותם וכוחם של העיקולים, מאידך.
4. המבקשת טוענת, כי היא המחזיקה היחידה בנכס, והנושאת בתשלומי המשכנתא ובהוצאות החזקתו השוטפות, וזאת עוד טרם סיום חייה המשותפים עם המשיב 1. לגרסתה, גירושיהם אותנטיים וכנים, וכך גם הסכם הגירושין אשר הסדיר באופן סופי את פירוק וסיום היחסים ביניהם, מהם לא רוותה נחת. היא הבהירה, שהמניע לכך, לא נבע אך על רקע התנהלותו הכלכלית הבעייתית, לשון המעטה, של בעלה, ובוודאי שלא לשם הברחת נכסיו, כי אם, ובעיקר, בשל היעדרויותיו מהבית ובגידותיו בה, במהלך הנישואין, נסיבות חייהם הקשות ביחד ואופי מערכת היחסים הבינאישית השסועה, שהיתה מנת חלקם.
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בתמורה למתן הגט, ולעזיבתו את הבית, שילמה למשיב 1, באמצעות הלוואה שלקחה מאחותה, הגב' שושנה ביטון-גבעתי, סך של 300,000 ש"ח במזומן, וזאת תוך ויתור על תשלומי המשכנתא, מזונותיה ומזונות ילדיה. כנגד אותה הלוואה, נרשם משכון על הנכס, לטובת האחות.
לשיטתה, זכותה המעין קניינית בנכס, אשר קמה לה מכח הסכם הגירושין, גוברת על זכויות המשיבים שהטילו עיקולים על חלק המשיב 1 בנכס, לאור העקרונות הנלמדים מ"הלכת אהרונוב" (שפרטיה יובאו בהרחבה בהמשך). זאת, כיוון שמדובר בעיקולים המאוחרים בזמן ביחס לרכישת הזכות על ידה, שנעשתה במועד כריתת ואישור הסכם הגירושין, וחרף העובדה שזכויותיה טרם הוסדרו בפן הרישומי.
המבקשת אינה חולקת על עצם קיומם של העיקולים, אלא שלטענתה, אלו לא נודעו לה בזמן אמת, אלא רק לאחר שסורבה בקשתה לרשום את הנכס על שמה. בבקשתה הנוכחית, היא מדגישה, כי חובות המשיב 1, אשר בשלם הוטלו העיקולים שבנדון, הם חובות אישיים שלו, וכן, שברי, כי המשיבים לא סמכו, בשום שלב, על נכס זה כבטוחה לכספם.
מכל אלה - עותרת המבקשת לקבל את בקשתה, להורות על ביטול העיקולים וליתן צו המצהיר על זכויותיה הבלעדיות בנכס.
5. המשיבים בבקשה שלפני, הם בעלה לשעבר של המבקשת ונושיו, שהטילו עיקולים על חלקו בנכס. טענתם המרכזית הינה, כאמור, כי הסכם הגירושין עליו מבוססת הבקשה, אינו כשר ואמיתי, אלא שמדובר בהסכם פיקטיבי, שנעשה למראית עין בלבד, ובעצה אחת ביו בני הזוג, כשמטרתו האמיתית היא הברחת נכסי המשיב 1, באופן שבו נושיו לא יוכלו להניח ידם עליהם, לשם פירעון החובות. לכן, לגישתם, יש לראות את ההסכם כבטל, מכח
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.